Aruch HaShulchan, Even HaEzer Siman 15

Siman 15

Presented here for study, not as a practical ruling. The Shulchan Aruch rules by Sephardi custom, the Rema's glosses by Ashkenazi custom, and the Kitzur follows Ashkenazi custom. For a practical question, ask your rabbi.

English not available yet

א [דיני עריות ושניות לעריות ובו ל"ב סעיפים] יש עריות שאסורות מן התורה וחייבים על ביאתן כרת, והם שנתפרשו בפ' אחרי מות וקדושים, ואין קדושין תופסין בהן. והם כ"ב עריות, ובכללן: נדה וא"א וזכר ובהמה וי"ח יתבאר לפנינו, ויש שניות לעריות – והם אותן שאסרו חכמים, וכתב הרמב"ם בפ"א מאישות שהן אסורות מפי הקבלה ואיסורן מד"ס, והם הנקראים שניות מפני שהן שניות לעריות וכל אחת מהן נקראת שנייה, ועשרים נשים הן, עכ"ל. ויש שחשבום ט"ז ויש שחשבום י"ח, ויתבאר לפנינו בסעי' כ"ד טעמי החשבונות. וזה שכתב שהן אסורות מפי הקבלה אע"ג דאין איסורן אלא מדרבנן, מ"מ מפני שיש להן רמז בפסוק דבעריות כתיב "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי" (ויקרא יח ל) כלומר עשו משמרת למשמרתי דתיאסור שנייה לערוה כדי שלא יפגע בערוה עצמה, וכן בא בקבלה ששלמה גזר עליהן [יבמות כ"א.], לפיכך קראן מפי הקבלה [לח"מ]. וקדושין תופסין בשניות וצריכות גט מהמקדש.
ב יש שמסתפקים כשקידש שנייה ובא אחר וקדשה אם צריכה גט גם מהשני [ד"מ]. וי"א דגם בחייבי לאוין יש להסתפק בכה"ג, כשאחד קידש ממזרת או שאר חייבי לאוין ואח"כ קדשה גם השני אם צריכה גט גם מהשני אם השני אינה באיסור לאו עליו כגון שהוא ג"כ ממזר, דשמא כיון דלגביה אינה אסורה תופסין קדושיו ג"כ [חמ"ח]. וכן הספק בשנייה כשעל השני אינה שנייה אבל כשאסורה על השני כמו על הראשון פשיטא שתופסין רק קדושי ראשון [שם]. ויש שמסתפקים גם בזה [ב"ש], והביא ראיה ממה שמסתפק רבינו הב"י בסי' מ"ב בקידש לפני פסולי עדות דרבנן ובא אחר וקדשה ג"כ בפניהם אם צריכה גט משניהם ופסק כן לדינא ע"ש. האמנם העיקר לדינא דבשניות וחייבי לאוין כיון דמן התורה תפסי קדושין – אין קדושי השני כלום אפילו אם היא מותרת לו לגמרי, וכן משמע ממה שיתבאר בסי' מ"ד דבחייבי לאוין תופסין הקדושין לגמרי [ט"ז], ואין שום ספק בזה דכן משמע בכל הש"ס. ופסולי עדות דרבנן לא דמי לכל הני, דפסולי עדות הרי רבנן פסלום לכל דבר, ואף במקום שמחוייבין להעיד מן התורה, ואין מקבלין אותם לעדים ואין אנו סומכין על דבריהם כלל, וממילא דהוי כמקדש בלא עדים [ב"מ] ושם יתבאר בס"ד, אבל בחייבי לאוין שהתורה עצמה אסרן והתורה עצמה אמרה שקדושין תופסין בחייבי לאוין וכן בשניות לעריות, נהי דחכמים אסרום מ"מ לא עדיפא מחייבי לאוין. ולא שייך לומר בזה כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון דליהוי כערוה גופה, דאין לומר כן להקל בקדושין דאורייתא. וגם אין לומר כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, כיון דרבנן לא אמרו שלא יתפוסו הקדושין בהן. אמנם כשקידש ספק ערוה דאורייתא ובא אחר וקדשה, בין שלהאחר היא ג"כ ספק ערוה ובין שהאחר מותר בה לגמרי – צריכה ודאי גט משניהם, וכבר נתבאר דבכל עריות אין קדושין תופסין – לבד מנדה תופסין קדושין, שהרי מותרת לאחר ימי נדתה כמ"ש בסי' מ"ד ע"ש דילפינן זה מקרא (ויקרא טו כד) ד"וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו" [קדושין ס"ז:].
ג אמו ערוה מדאורייתא, ובין שהיתה נשואת אביו ובין אנוסת אביו, ואפילו אביו בא על הערוה והולידה בן – הרי אמו ערוה. אלא דכשאמו היא נשואת אביו ובא עליה חייב שתי כריתות – אחת משום אמו ואחת משום אשת אביו [סנהדרין נ"ג.] בין בחיי אביו ובין לאחר מיתת אביו, ואם היה בעדים והתראה חייב סקילה. ואם היתה נשואת אביו חייב שתי סקילות דאמו ואשת אביו בסקילה דכתיב בקדושים "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אֵשֶׁת אָבִיו עֶרְוַת אָבִיו גִּלָּה מוֹת יוּמְתוּ שְׁנֵיהֶם דְּמֵיהֶם בָּם" (ויקרא כ יא)", ומשמע בין שהיא אמו ובין שאינה אמו [שם נ"ד]. וכל מקום שנאמר "דְּמֵיהֶם בָּם" – עונשו סקילה, דגמרינן מאוב וידעוני דכתיב "בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם דְּמֵיהֶם בָּם" (ויקרא כ כז). ואם האב בחיים ולא גירשה – חייב גם משום א"א ויש עליו שלש כריתות, ואם היה בעדים והתראה נתוסף עליו מיתת חנק דא"א בחנק דכתיב "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת אִישׁ וגו' מוֹת יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת" (ויקרא כ י), וקיי"ל דכל מיתה האמורה בתורה סתם היא חנק. ואמנם במזיד אין נ"מ בין מיתה אחת לשני מיתות, דאם יש עליו שני מיתות נידון בחמורה, והנפק"מ הוא לענין שוגג להביא שנים או שלשה חטאות. וגם במזיד יש קצת נפק"מ – לענין קבורתו, לקוברו בין רשעים גמורים [יבמות ל"ב:].
ד שניות דאמו הן אֵם אמו ואֵם אֵם אמו עד למעלה למעלה בלי הפסק כיון דאיכא בדור זה איסור דאורייתא, וגזרו ג"כ על אֵם אביו דדמי לאֵם אמו דלשניהם אימא זקינה קרי להו, ואפילו אין לו אֵם האם – מ"מ אֵם האב אסורה לו. וכן בכל מקום שגזרו זה מפני זה, כמו בכלת בתו שיתבאר שגזרו מפני כלת בנו, אפילו אין לו כלת הבן – מ"מ כלת הבת אסורה [ב"ש]. ולאם אביו ג"כ אין הפסק אפילו אֵם אֵם אֵם אביו עד למעלה למעלה – אסורה כמו באם אמו.
ה אבל אֵם אבי אמו אינה אסורה לו מדרבנן, רק היא בלבד. וכן אֵם אבי אביו אסורה רק היא בלבד, אבל אֵם אבי אבי אביו – מותרת. וכן אֵם אֵם אבי אביו – מותרת, וזהו דעת הרמב"ם ז"ל דזה שאסרו בלי הפסק היינו דוקא אֵם אֵם אֵם בלי הפסק זכר בנתים, וכן אֵם אביו שגזרו משום אֵם אמו הוא בלי הפסק, אבל דור למעלה כשהפסיק זכר כגון אבי אמו או אבי אביו אינו אסור רק אמם בלבד. וזהו שיטת הירושלמי, אבל דעת רש"י אינו כן וס"ל דכל צד אם אסורה לעולם, ואפילו אֵם אבי אבי אבי אביו אסורה, וכן אֵם אֵם אבי אבי אביו אסורה, וכן לעולם. וכן אֵם אבי אֵם אביו [ב"ח] וכ"ש אֵם אבי אבי אמו, דכל שיש כאן אמות רבות נוטה האיסור יותר משום שמא דאם.
ו אשת אביו – כבר נתבאר דאסורה מן התורה, בין שהיא אשתו מן הנשואין בין מן האירוסין בין בחיי אביו בין כשמת אביו, וכן אם גירשה – אסורה לו מן התורה בחיי אביו משום אשת אביו אפילו אינו אמו. אבל אנס אביו אשה – מותרת לו, דאינה בכלל אשת אביו. ואפילו ילדה ממנו ולד – מ"מ אינה אשת אביו. ואמו של אשת אביו מותרת לו אפילו מדרבנן, וכן בתה של אשת אביו שיש לה מאיש אחר מותרת לו. וכן אמרו חז"ל שני חורגים הגדילים בבית אחד, כלומר בנו שיש לראובן מלאה ובתה של רחל אשת ראובן שיש לה משמעון – רשאים לישא זא"ז, ולא חיישינן למראית העין שנראים כאח ואחות מפני שנתגדלו ביחד מפני שיש לזה קול שהם אחים חורגים ולא אחים ממש.
ז אלו הן שניות דאשת אביו: אשת אבי אביו, ואין לזה הפסק אפילו אבי אבי אבי האב עד מאה דורות – אשתו אסורה משום שמא דאשת אביו, ואשת יעקב אבינו אסורה על כל ישראל מפני שם זה דאשת האב. אבל אשת אבי אמו אינה אסורה מדרבנן, רק היא בלבד משום גזירת אשת אבי אביו דלשניהם אבא רבה קרו להו, ולכן אע"ג דאשת אבי אבי אמו מותרת ולא גזרינן אטו אשת אבי אבי אביו, מ"מ קורבה כזו דאבי אמו ואבי אביו שוין הן אצל העולם, משא"כ למעלה מזה דאיפלג דרי. וי"א דאשת אבי אֵם אביו אסורה לו, ואע"ג דאשת אבי אבי אמו מותרת, מ"מ הקורבה שמצד האב גזרינן יותר, ויש מגמגמין בזה [הגר"א]. ויש מי שאומר דגם אשת אבי אמו אין לה הפסק, דכן נראה מסקנת הירושלמי [שם].
ח אשת אחיו – אסורה לו מן התורה, בין אחיו מאביו בין מאמו בלבד, רק אחיו מאביו כשמת בלא בנים מייבם את אשתו. והבא על אשת אחיו חייב כרת וערירי ימות, בין בחיי אחיו ובין לאחר מותו כשהניח זרע. ובאשת אחיו מאמו בלבד, אף כשלא הניח זרע חייב כרת וערירי. ומיתת ב"ד לא מצינו באשת אחיו, וגם שניות אין באשת אחיו, אבל אשת אחי אביו שהוא ג"כ מן העריות דחייבי כריתות דדודתו הוא – יש לזה שניות, דמן התורה אינה אסורה רק אשת אחי אביו מן האב ושוה עונשו לעונש אשת אחיו כרת וערירי. וגזרו חכמים אף על אשת אחי אביו מן האם, וכן אשת אחי אמו בין מן האב בין מן האם אסרום מדרבנן משום שמא דאשת אחי אביו מן האב דדמו להדדי ואתו לאיחלופי, ואין חילוק בערוה זו ובשניותיה בין בחיי הבעל ובין לאחר מותו.
ט אחותו היא מן העריות שחייב כרת ואין בזה מיתת ב"ד, בין אחותו מאביו בין אחותו מאמו בלבד, כדכתיב "עֶרְוַת אֲחוֹתְךָ בַת אָבִיךָ אוֹ בַת אִמֶּךָ" (ויקרא יח ט), בין שנולדה מנשואין ובין מזנות, ואפילו בא אביו על הערוה והוליד ממנה בת – אחותו היא וחייב עליה כרת, ועל זה נאמר (שם) "מוֹלֶדֶת בַּיִת אוֹ מוֹלֶדֶת חוּץ" – כלומר בין שאומרים לאביך קיים ובין שאומרים לו הוצא אותה, שאסורה לך [יבמות כ"ג, וע' רש"י בחומש וצ"ע]. ואין שניות באחותו, ואחותו שנולדה לאביו בהיתר – חייב משום אחותו ומשום בת אשת אביו [שם כ"ב].
י הבת שנולדה מאביו משפחה וכותית – רשאי לישאנה, דולדן אינם מתייחסין אחריו אלא אחריהן כמ"ש בסי' ד', ואינה אחותו. ומ"מ אסור לו לכתחלה לבא עליה, מפני שיש מסתפקים לומר דשמא רק מן התורה הולד הולך אחריהן ומדרבנן הוי זרעו, ולכן יש להחמיר לכתחלה. ולבד זה ממ"נ, דאם בעודנה שפחה – אסורה משום שפחה, ולאחר שנשתחררה – כקטן שנולד דמי ופשיטא שמותרת [לבוש], וכן בכותית.
יא וכ"ז בשפחה דעלמא, אבל אם בא אביו על שפחתו והוליד ממנה בת – יש מרבותינו דס"ל דהיא אחותו גמורה מן התורה, לא מיבעיא אם נשאה דודאי שיחררה, אלא אפילו אם בא עליה בזנות אמרינן דמסתמא שחררה, ואפילו אמר שכיון לשם זנות אינו נאמן, דלא שביק התירא ואכיל איסורא. והרמב"ם ז"ל הביא ראיה זו בשם קצת הגאונים בפ"י מגירושין וחלק עליהם, שלא אמרו חכמים אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אלא באשתו שגירשה וחזר ובא עליה ולא בפנויה דעלמא, ועמ"ש ביו"ד סי' רס"ז ובחו"מ סי' רע"ט.
יב בתו ובת בתו ובת בנו הן מעריות דחייבי כריתות, ובמזיד והתראה ממיתין אותן בשריפה. ובתו לא נתפרשה מפורש בתורה, רק מדכתיב "עֶרְוַת בַּת בִּנְךָ אוֹ בַת בִּתְּךָ לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן" – כ"ש בתו, ולזה מסיים הפסוק "כִּי עֶרְוָתְךָ הֵנָּה", כלומר שהן באין מערוה דבתך או בנך, ושריפה כתיב בפסוק דאשה ואמה דכתיב "בָּאֵשׁ יִשְׂרְפוּ אֹותוֹ וְאֶתְהֶן", וחז"ל למדו מזה גם בתו ובת בתו ובת בנו [רפ"ט דסנהדרין] ואין חילוק בין בתו מאשתו הנשואה או שבא בזנות, אפילו בא על ערוה והוליד בת, לבד מבתו שמן שפחה וכותית, וכמ"ש באחותו וכן בבת בתו ובבת בנו. והבא על בתו מנשואתו חייב שתים – משום בתו ומשום "עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ לֹא תְגַלֵּה" (ויקרא יח יז), ויש חולקים.
יג שניות שלהן: בת בת בנו, ובת בת בתו, ובת בן בנו, ובת בן בתו – אסורות מדרבנן ואין להן הפסק עד מאה דורות, וכן אומר בירושלמי שאברהם אבינו אסור בכל נשי ישראל ושרה אמנו אסורה בכל אנשי ישראל משום בת בנם ובת בתם, והרמב"ם ז"ל חולק בזה. ורוב הפוסקים הסכימו לדיעה ראשונה, משום דמירושלמי משמע כן, ולהרמב"ם נצטרך לדחוק בזה [ע' ב"ש והגר"א].
יד בת אשתו ובת בתה ובת בנה הן מעריות דחייבי כריתות כדכתיב "עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ לֹא תְגַלֵּה אֶת בַּת בְּנָהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ לֹא תִקַּח" וגו' (ויקרא יח יז), והבת היא מאיש אחר, ואם היה במזיד והתראה – מיתתן בשריפה, דילפינן [שם] מאשה ואמה. אמנם לדעת הרמב"ם בפ"ב מא"ב חיוב שריפה אינו אלא בחיי אשתו, אבל לאחר מיתתה הוי בכרת בלבד, ויש חולקין בזה [ע"ש בהה"מ]. ודוקא אשתו הנשואה, אבל אם בא על אשה בזנות, אף שילדה ממנו – מ"מ בתה מאיש אחר מותרת לו, דבעריות אלו כתיב לשון קיחה "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אִשָּׁה וְאֶת אִמָּהּ" (שם כ יד), וקיחה הוא לשון קדושין, ואפילו מדרבנן מותרת לו לאחר מיתת אמה אבל לא בחייה כדי שלא יזנה עמה ויהיה חיוב כרת, דכשהראשונה נשואה חייב כרת אף אם בא בזנות על השנייה, ובשנייה לא שייך קדושין דהיא ערוה ואין קדושין תופסין בה. ואפילו בחייה, אם כנס – לא יוציא כיון דאין זה רק משום גזירה, ויזהר שהאם לא תבא אל ביתו. ודבר פשוט הוא שכשהיא נשואה אף באיסור לאו, מ"מ כיון דקדושין תופסין בה חייב כרת אם בא על בתה או אמה ובכל העריות הנמשכות מהן.
טו שניות להן: בת בת בת אשתו, ובת בן בן אשתו, ואין להם הפסק עד מאה דורות. ולהרמב"ם יש להם הפסק – שדור למעלה ממה שבארנו מותרת.
טז אֵם אשתו ואמה ואֵם אבי אשתו הן מעריות דחייבי כריתות, ובמזיד והתראה מיתתן בשריפה, דכתיב "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אִשָּׁה וְאֶת אִמָּהּ זִמָּה הִוא בָּאֵשׁ יִשְׂרְפוּ אֹתוֹ וְאֶתְהֶן" (ויקרא כ יד). וא"א לומר דקאי על אשתו – דהיא מה חטאה? אלא דקאי על אם אמה, ופירושא דאתהן הוא על אמה ואם אמה, וממילא דה"ה לאם אביה דמדריגה אחת הן. וגם זהו רק באשה הנשואה לו, אבל בבא עליה בזנות – לא נאסרו אמה ואם אמה, רק מדרבנן אסורות בחייה מטעם שנתבאר בבתה [נ"ל]. ולהרמב"ם אחר מיתתה הן בכרת ולא בשריפה, וי"א דאף בכרת אינן – רק באיסור בעלמא [ע"ש בהה"מ].
יז שניות שלהן: אֵם אֵם אֵם אשתו, ואֵם אֵם אבי אשתו, ואֵם אב אבי אשתו, ואֵם אבי אֵם אשתו, ואין להם הפסק עד למעלה למעלה. ולרמב"ם יש להם הפסק, דבדור למעלה ממה שבארנו – מותרות לו.
יח אחות אביו ואחות אמו גם הן מהעריות דחייבי כריתות ואין בהן מיתת ב"ד, בין שהאחוה היא מן האב ובין מן האם בלבד. ואין בהן שניות. ומותר אדם בבת אחי אביו ובבת אחי אמו, וכן מותר אחי אביו ואחי אמו באשתו כשנתגרשה ונתארמלה ובבתו.
יט כבר נתבאר דאשת אחי אביו מן האב אסורה מן התורה והיא מחייבי כריתות, ושניות שלה אשת אחי אביו מן האם ואשת אחי אמו בין מן האב בין מן האם, ומכאן ואילך כגון אשת אחי אבי אביו מן האם ואשת אחי אם אמו בין מן האב בין מן האם – מותרות. ויש חולקים בזה [ע' ב"ש סקט"ז]. ואשת אחי אבי אביו מן האב, ואחות אבי האב בין מן האם בין מן האב, ואחות אם האם – ג"כ מותרות, ויש כמה דיעות שאוסרים באלו, אבל היש חולקים הקודם היא דיעה יחידאה. ואשת אחי אם מן האם ג"כ הוי שנייה ככל השניות, וכופין אותה להוציא כשנשאה [ב"ש].
כ אשת בנו היא ערוה דחייבי כריתות, והיא כלתו האמור בתורה, ובמזיד והתראה חייב סקילה, דכתיב "דְּמֵיהֶם בָּם" (ויקרא כ יב), וגמרינן מאוב וידעני כמו שנתבאר. וחיובה – בין בחיי בנו בין לאחר מותו, ובין שהיתה אשת בנו מן הנשואין ובין מן האירוסין. ואם בא עליה בחיי בנו חייב שתים – משום כלתו ומשום אשת איש [סנהדרין נ"ג].
כא שניות שלה: אשת בן בנו ואין לזה הפסק, וכל אשה ממנו אסורה על יעקב אבינו. ואשת בן בתו אסורה, ויש לזה הפסק דלמעלה מזה מותרת, דלא דמי לאשת בן בנו דיש בזה הדור כלתו דאורייתא, אבל אשת בן בתו דליכא דררא דאורייתא – דיו שגזרו על דור אחד. וי"א דגם אשת בן בת בנו אסורה מדרבנן [ע' ב"ש סקי"ז], וכבר נתבאר דאשת בן אשתו מותרת לו, ובן אשתו מותר באשתו. ואשת אחיו – בין מן האב בין מן האם – הוי ערוה, בין שהוא אחיו מנשואי אביו ובין מן הזנות, וחייב כרת. ושני חורגין מותרין זה בזו כמ"ש בסעי' ו'. ושני חורגין הגדילים יחד – מותרים כל אחד באשתו של שני לאחר מיתה וגירושין, ולא חיישינן למראית עין לומר שנראה כאשת אחיו מפני שיש לזה קול שאינם שייכים זל"ז, וכמ"ש שם.
כב לפי הש"ס שלנו מותר אדם באשת חמיו כשהיא אינה אֵם אשתו, וחמיו מותר באשתו אחרת שיש לו כשמת או גירשה. אבל בירושלמי נמצא שאסור אדם באשת חמיו, וכתבו רבותינו שבדורות האחרונים אסרוה. ומעשה היה שאחד בקש לישא אשת חמיו והעריך הסעודה ואפסדיה ר"ת ז"ל לסעודתיה. וכן חמיו אסור באשתו [הגר"א]. והאיסור נראה בין בחיי חמיו ובין לאחר מותו, אלא דיש מי שאומר דכשנשאה לאחר מותו – לא תצא, ויש להתיישב בזה [ע' נוב"י סי' כ"ו]. ומותר אדם באשת בן אחיו ובאשת בן אחותו כשנתגרשו או שמתו, ומותר בבת אחיו ובבת אחותו כמ"ש בסי' ב' דמצוה לישא בת אחותו, ע"ש.
כג אחות אשתו ערוה מחייבי כריתות ואין בה מיתת ב"ד, ואין חילוק בין אחותה מן האב ובין מן האם בלבד, ואינה אסורה רק בחיי אשתו אפילו כשגירשה, אבל אם מתה אשתו – מותר לישא אחותה. וכל המגרש אפילו מחמת קול בעלמא נאסר באחותה ובכל קרובותיה דעריות. ואם קידש על תנאי ולא נתקיים התנאי – מותר באחותה ובכל קרובותיה, דהא בגט על תנאי כשלא נתקיים התנאי מותרת אף לכהן. ואין שניות בערוה זו. ולא גזרו רבנן על לאחר מיתה מפני שיש היכר גדול בדבר ולא אתי לאיחלופי בגירושין. וכל שניות לעריות כשנשאום כופין להוציא אפילו נשאום באונס, כיון שעבר האונס – חייב לגרשה. ואף אם אחד הורה להיתר באיזה מהשניות שחשבנו – כופין להוציא, דאין זה הוראה אלא טעות [ב"ש סקי"ח], וע' יו"ד סי' קנ"ז לענין יהרג ואל יעבור.
כד זה שכתבנו בסעי' א' עשרים שניות להרמב"ם, אלו הן: אֵם אמו, ואֵם אבי אמו, ואֵם אביו, ואֵם אבי אביו, ואשת אבי אביו, ואשת אבי אמו, ואשת אחי האב מן האם, ואשת אחי האם, וכלת בנו, וכלת בתו – וזהו אשת בן בנו ואשת בן בתו שבסעי' כ"א, ובת בת בנו, ובת בן בנו, ובת בת בתו, ובת בן בתו, ובת בן בן אשתו, ובת בת בת אשתו, ואֵם אֵם אבי אשתו, ואֵם אב אֵם אשתו, ואֵם אֵם אֵם אשתו, ואֵם אב אבי אשתו. ואותם שחשבום ט"ז לאו דפליגי על כל זה, אלא שאותן עשרה שניות שחשבנום מן בת בת בנו עד סופו חשבום בשש, והטעם דבת בן בנו ובת בת בתו כשחשבנום ממילא נכללים גם בת בת בנו ובת בן בתו, דחד דרגא אית להו, וכן באֵם אב אבי אשתו ואֵם אֵם אֵם אשתו נכללים ג"כ אֵם אֵם אבי אשתו ואֵם אב אֵם אשתו, דחד דרגא אית להו, ונחסרים ארבע מן העשרים. ואותם שחשבום י"ח הם אותן ט"ז ושנים שמוסיפים על דעת הרמב"ם ז"ל, והן אשת אבי אֵם אביו וכן אֵם אבי אבי אביו וכמ"ש בסעי' ה' ע"ש. ואשת חמיו לא חשבנום בכלל השניות כיון שלא אסרוה אלא משום מראית העין, וכן מה שחמיו אסור באשתו הוא רק מפני מראית עין ולא דמי לכל השניות דטעם איסורן משום דאתי לאיחלופי בערוה גופה. ועריות חשבנו י"ח ואלו הן: אמו, ואשת אביו, ואשת אחיו, ואשת אחי אביו, ואחותו מן האב ומן האם, ובתו, ובת בתו, ובת בנו, ובת אשתו, ובת בתה, ובת בנה ואם אשתו, ואמה, ואֵם אבי אשתו, ואחות אביו, ואחות אמו, ואחות אשתו, ויש עוד ד' עריות שלא חשבנום בכאן – נדה, וא"א, וזכור, ובהמה. ודע דאחותו הוי שתי עריות – אחותו מן האב ואחותו מן האם.
כה הלכה אשתו למדה"י ואמרו לו שמתה, ונשא אחותה ואח"כ באתה אשתו, אם אשתו היתה נשואה לו – מותרת לחזור לו, ואין כאן חשד שיאמרו שהשנייה נשאת לו ועתה נושא אחותה בחייה, שהכל יודעין שאין קדושין תופסין באחות אשתו ובטעות נשאה, ובמה שזינה עמה לא נאסרה אשתו עליו אפילו אם היה מזנה עמה במזיד, דאין הזנות שמזנה עם קרובי אשתו יאסרו אשתו עליו. וי"א דאם הקרובות רגילות אצלו ע"י אשתו – כופין אותו לגרש אשתו שלא יבא לידי תקלה, אבל רבים חולקים בזה, דענייה זו מה חטאה ולמה נכוף לגרשה – נכוף שלא יכנסו לביתו [ע' ב"ש סקנ"ב].
כו וכיון שהכל יודעין שבטעות נשאה ממילא דאחותה א"צ ממנו גט, ומותר בקרובות השנייה כמו בבתה ובת בתה ושאר עריות שלה, דע"י זנות לא נאסרו הקרובות כמ"ש בסעי' ט"ז, וכן שנייה מותרת בקרוביו, ואם מתה הראשונה מותר בה. וי"א דמדרבנן אסור בקרובות השנייה כל ימי חיי השנייה מטעם שנתבאר בסעי' י"ד בבתו כדי שלא יבא לזנות עמה. ויש חולקין בזה דבכאן הרי לא כיון לזנות שנחשוש עוד לזנות, והרי נשאה בטעות ע"פ עדים [ט"ז], ומ"מ יש לחשוש בזה [ב"ש].
כז אבל אם אשתו היתה רק ארוסתו ואמרו לו שמתה ונשא אחותה ואח"כ באתה – אסור בשתיהן ושתיהן צריכות ממנו גט, וממילא נאסרו קרובות השנייה ג"כ כיון שהצרכנוה גט. אמנם אם מתה אחת מהן – מותר בחבירתה, דבזה לא שייך לקנוס דהא אחות אשתו לאחר מיתתה לעולם מותרת. וכתב הרמב"ם בפ"י מגירושין דכל הדרכים האלו בהן, וכ"כ רבינו הב"י בסעי' כ"ז דכל הדרכים השנויין בפ' האשה רבה ובפרק הזורק נוהגין בהן, ודרכים אלו יתבארו בס"ס י"ז בס"ד. ונ"ל שהוא ט"ס וכצ"ל: "דכל הדרכים האלו נוהגין בה", כלומר בהשנייה, על שלא דקדקה אם אחותה מתה אם לאו, כמו באשה שאמרו לה מת בעלה ונשאת ואח"כ בא בעלה דקנסינן לה מטעם זה כמ"ש שם, אבל ארוסתו הראשונה מה חטאה ולמה נקנסנה.
כח ומפני מה הצריכו גט באחות ארוסתו? דשמא יאמרו תנאי היה בקדושי ראשונה ולא נתקיים התנאי ונשא לאחותה בהיתר וממילא שצריכה גט, וכיון שצריכה גט ממילא אחותה שהיא ארוסתו הראשונה נאסרה עליו כדי שלא יאמרו שנשא אחות גרושתו, אבל באשתו נשואה ליכא חשש זה דאין תנאי בנשואין, דאפילו התנה איזה תנאי קודם – בודאי מחל בעת שבא עליה, דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ואם לא יתקיים התנאי הרי הביאה ביאת זנות, הלכך גלוי לכל שאין נשואי השנייה כלום אלא כזנות בעלמא, ואע"ג דאם התנה גם בשעת ביאה כן תנאו קיים, מ"מ לא שכיחא מילתא. וכל זה בנשא אחותה, אבל אם רק קידשה ולא נשאה – א"צ גט, כיון דלא עבדו איסורא עדיין לא קנסינן להו, דכן הדין גם באשה שאמרו לה מת בעלה ונתקדשה ואח"כ בא בעלה דלא קנסינן לה כמ"ש בסי' י"ז [נ"ל]. ואם נאמן עד אחד להעיד שמתה אשתו וישא אחותה – יש בזה מחלוקת הפוסקים ויתבאר בס"ד בסי' י"ז. [ע' ב"ש ססק"כ שהחמיר בתקנת רגמ"ה, ולענ"ד לא עדיפא מיניה, ודו"ק].
כט ואם אמרו לו מתה אשתך ונשא אחותה, ואח"כ אמרו לו שמתחלה בעת שנשאת אותה קיימת היתה אשתך ועכשיו מתה – רשאי לקיימה כמ"ש. אמנם אם נולדה ולד בעת שאשתו היתה בחיים – הולד ממזר גמור מדאורייתא דנולד מערוה, אבל הולדות שיוליד ממנה אחר מיתתה הם כשירים לגמרי כיון שמתירים אותה לקיימה.
ל זה שאמרנו דבאשתו הנשואה אינה נאסרת עליו בנשואי אחותה – זהו רק כשאחותה פנויה, אבל כשאחותה נשואה והעדים העידו על אשתו ועל בעל אחות אשתו שמתו ונשא אחותה ואח"כ נתברר שחיים הם – נאסרה גם אשתו עליו, והטעם לפי שנאסרה האחות על בעלה, לכן גם אשתו נאסרה עליו, דאחות אשתו נאסרת על בעלה לפי מה דקיי"ל בסי' י"ז שאשת איש שהעידו על בעלה שמת בין שהעידו שני עדים ובין שהעיד עד אחד וב"ד התירוה ע"פ העד לפי מה דקיי"ל דעד אחד נאמן להעיד שבעלה מת, וקיי"ל שם דכשנשאת לאחר ואח"כ בא בעלה צריכה גט מזה ומזה ונאסרת על שתיהם, והטעם שנאסרת על הראשון משום דחיישינן שמא יאמרו גירש ראשון ונשא שני וגירשה ונמצא זה מחזיר גרושתו משנשאת, וכיון שאחות אשתו נאסרת על גיסו וצריכה גט גם מזה – ממילא שאשתו נאסרה עליו משום אחות גרושתו. ואע"ג די"א דכשנשאת בכאן ע"פ עדים א"צ גט מזה, דהרי אין כאן חשש שיאמרו גירש זה ונשאה זה, דהרי על זה ממ"נ נאסרת מפני אחות אשתו, ולפ"ז בנשואה היה לנו להתיר לזה אשתו ולבעל אחות אשתו דאין כאן חשש שמא יאמרו, מ"מ חיישינן שמא יבא גיסו בלא אשתו של זה ועדיין יאמרו דאשתו מתה וגיסו גירש אשתו והוא נשאה וצריכה גט ממנו, וכשתחזור לגיסו יאמרו שנשא גרושה משנשאת לאחר, וכן פסקו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור ורבותינו בעלי השו"ע, ועמ"ש בסי' קנ"ט [ע' ב"ש סקכ"ג].
לא כתב רבינו הרמ"א: אם בא בזנות על אחות אשתו ומתה אשתו וגיסו אח"כ – י"א דאסור לישא אח"כ אחות אשתו, דכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל אע"פ שהיתה אסורה עליו בלאו הכי, עכ"ל. ואע"ג דבכותי כה"ג מותרת לו כמ"ש בסימן קע"ח – זהו בכותי שאינו בר קדושין כלל, משא"כ אחות אשתו ראויה לאחרים וגם לו עצמו היתה ראויה להתקדש במיתת אשתו, ועמ"ש בסי' י"א סעיף ג' ומכאן ג"כ ראיה למ"ש שם.
לב כמו שנתבאר שע"י זנות לא נאסרו קרובותיה, כמו כן אפילו היתה מיוחדת לו כעין פלגש לא נאסרו קרובותיה ולא חיישינן לקדושין, ואפילו לדעת הגאונים שנתבאר בסעי' י"א דבשפחתו אמרינן ששיחררה משום דאין עושה בעילתו בעילת זנות, שפחה שאני מפני שהולד אינו מתייחס אחריו, משא"כ בפנויה ישראלית. אבל אם יש עדים שאמרה היא שקדשה בפני שני עדים והלכו למדה"י – חוששין לדבריה ואסורים בקרובותיהן, אבל אם אמרה קדשני סתם ולא אמרה בפני שני עדים – אין זה כלום, דאפילו קידשה בינו לבינה אינם קדושין כלל, ואין אנו תולין לומר שכן היתה כוונתה שקידשה בעדים, דא"כ היתה מבררת דבריה, וכבר נתבאר שאפילו אם קידשה רק שהיו על תנאי ולא נתקיים התנאי מותר בקרובותיה. וכן האב שקידש בתו שלא מדעתה ונמצאת בוגרת שאין לו רשות לקדשה – אין זה קדושין כלל ומותר בקרובותיה, ואפילו נתרצית בהקדושין כיון שהיה שלא בידיעתה, וע' מ"ש בסימן ל"ה וסי' ל"ז. ודוקא כשלא היה גט, אבל אם היה גט אפילו לא היה אלא מפני לעז בעלמא ולא מדינא – נאסרו קרובותיה מפני שם הגט כמ"ש, ובסי' מ"ח יתבאר עוד בזה בס"ד, ע"ש. [והגם שבתשו' הרא"ש ובשו"ע מבואר רק איסורה בקרוביו, מ"מ פשיטא שגם הוא אסור בקרובותיה ע"פ דיבורה דרגלים לדבר שמיוחדת לו].
Previous ChapterNext Chapter