Aruch HaShulchan, Orach Chayim Siman 265

Siman 265

Presented here for study, not as a practical ruling. The Shulchan Aruch rules by Sephardi custom, the Rema's glosses by Ashkenazi custom, and the Kitzur follows Ashkenazi custom. For a practical question, ask your rabbi.

English not available yet

א כתב רבינו הב"י בסעיף א': "אין נותנין כלי מנוקב מלא שמן על פי הנר כדי שיהא נוטף בתוכו, גזירה שמא יסתפק ממנו ויתחייב משום מכבה. ואם חיברה לה בסיד או בחרסית - מותר, דכיון שהוא כלי אחד, בדיל מיניה משום איסור שבת" עכ"ל. וזהו משנה בשבת (כ"ט:): "לא יקוב אדם שפופרת של ביצה וימלאנה שמן ויתננה על פי הנר בשביל שתהא מנטפת, ואפילו היא של חרס" - דמאיסא, מכל מקום חיישינן שמא יסתפק ממנו, דמפני שהיא בכלי בפני עצמה ולא בתוך הנר, לא מיחזי לאינשי איסור בדבר. וזה שרבינו הב"י לא הזכיר 'אפילו היא של חרס', דכיון דכתב סתם 'כלי' - הכל בכלל, ורק במשנה שהזכיר השפופרת של ביצה, והייתי אומר דשל חרס מותר - קמ"ל דגם זה אסור. וגם אמרו שם בגמרא דלא בעינן חיבור של אומן, אלא אפילו חיברו הבעל הבית, דהוא חיבור חלש - מכל מקום מותר, דכיון שהם בכלי אחת - בדיל מינה.
ב והרבה יש לתמוה על רבינו הב"י שכתב: 'דכשיסתפק יתחייב משום מכבה', איזה עניין הוא למכבה, הלא השמן הוא בכלי בפני עצמו. ובאמת הרמב"ם בפרק ה' דין י"ב והטור לא הזכירו שיתחייב משום מכבה, אלא הוא איסור בעלמא, דכיון דהוקצה לנר - אסור להסתפק ממנו, אבל לא חיוב מכבה. וכבר כתבו התוספות בביצה (כ"ב.) דהא דהמסתפק מהנר חייב משום מכבה - זהו מפני שמקטין האור ע"ש, ואין זה שייך כשהשמן הוא בפני עצמו. אמנם רש"י במשנה כתב גם כן שיתחייב משום מכבה, וצ"ע. (ולבד זה לשון רש"י שם צ"ע, שכתב: "וכיון שהקצהו לנר חייב משום מכבה" עכ"ל, התחיל במוקצה וסיים בכיבוי. ומצאתי להפנ"י שעמד בזה ע"ש, שכתב דטעמו של הרמב"ם הוא מוקצה)
ג ובירושלמי אומר לגמרי טעם אחר - משום מבעיר. והיינו דאף על גב דמותר להדליק הנר בערב שבת שתהא דולקת כל השבת - זהו כשכולם ביחד. אבל כאן שהשמן בפני עצמו ונופל טיפות טיפות לתוך הנר - אין התחברות לטיפה זו עם האחרת, ונמצא שהטיפה הנופל בשבת הוי כעשאו בידים, או משום דגזרינן שמא יערה מהשפופרת לתוך הנר בשבת, ויתחייב משום מבעיר ע"ש. ומהרמב"ם והטור משמע שהאיסור הוא משום מוקצה, אבל משום מכבה הוא תמוה. (והלח"מ שם הקשה על הרמב"ם למה לא כתב משום מכבה ע"ש, וקושיתו תמוהה)
ד ומצאתי מי שכתב דבכאן יכול להיות כיבוי ממש, דאין החשש שמא יסתפק מעט מהשפופרת, אלא שמא יקח השפופרת כולה מעליה בעוד הורדת הטיפין, ואז יתכבה ממש לגמרי. (ים של שלמה ביצה פרק ב' סימן כ"ח)אמנם הרא"ש פרק ב' דביצה (סימן י"ז), הביא ממשנה זו ראיה דלא כהתוספות, דטעמא דמסתפק חייב משום מכבה משום דממעט האור, דהא הכא אין האור מתמעט, ועם כל זה חייב משום מכבה. אלא הטעם משום גרם כיבוי, דכשיסתפק ממנו יגרום שתתמהר לכבות, ובגרם כיבוי כזה הכל מודים דהוה כמכבה ע"ש. (והפנ"י שם כתב דכוונת רש"י לא מכבה ממש, אלא כעין מכבה ע"ש, ולא זכר על דברי הרא"ש שהבאנו, והגר"ז בש"ע שלו סעיף א' נראה שכיוון לדברי היש"ש ע"ש היטב ודו"ק) (ואין זה רק מלאכה שאין צריך לגופה כמובן, ועיין מג"א סק"א)
ה עוד שנינו שם: לא ימלא אדם קערה שמן ויתננה בצד הנר ויתן ראש הפתילה בתוכה בשביל שתהא שואבת, גזירה שמא יסתפק ממנו. והנה בכאן שפיר יכול להיות האיסור משום כיבוי, כיון דראש הפתילה הוי בתוך השמן, אבל מהרמב"ם מבואר דגם בזה אינו אלא משום מוקצה ע"ש, שהשווה דין זה להקודם. וצריך לומר דכיון דהשמן הוי בכלי בפני עצמו - לא מיקרי מכבה במסתפק ממנו, וכן מבואר מהטור דדין אחד להם ע"ש. ואין לשאול דכיון דראש הפתילה בתוך השמן איך יסתפק, דיש לומר דכיון דהשמן הוי בכלי בפני עצמו - לא מיחזי לאינשי איסור. ובגמרא משמע דאדרבא, לאינשי קילא להו הך מהקודם, משום שיש הפסק כלי ע"ש. ואיתא בירושלמי דהוא הדין המדליק פתילה בשני כלים, ראש הפתילה בכלי אחת וסופה בכלי אחרת והדליק שניהם - גם כן אסור לעשות כן מחשש שמא יסתפק ע"ש. והטעם דכל שאין הפתילה והשמן רק בכלי אחת - לא חמירא להו לאינשי, ויטעו לומר שאין איסור להסתפק מהשמן.
ו כתוב בהגהת אשר"י: (שם) דאם יש כמה חתיכות חלב בנר הדולק ונטל חתיכה אחת - אינו חייב משום מכבה ע"ש. ונראה דאפילו לדעת הרא"ש שהבאנו, דבשפופרת חייב משום גרם כיבוי - הכא מודה, דהתם כל השמן מחובר זה לזה וכולם כחתיכה אחת הם, מה שאין כן חתיכות חלב, כל חתיכה היא בפני עצמה ואין לה שייכות עם האחרות, ולא שייך בזה גרם כיבוי. ואף על גב דבשבת בלאו הכי אסור משום מוקצה, מכל מקום נפקא מינה לעניין יום טוב, דמותר לטלטל החלב להדלקה וכיבוי אסור, ולכן ביום טוב מותר ליטול חתיכה אחת מהכלי.
ז אין נותנין כלי תחת הנר בשבת לקבל השמן הנוטף, מפני שהוא מבטל כלי מהיכנו, כלומר שקודם לזה היתה הכלי ראוי לטלטול, ועכשיו בשבת עושהו מוקצה ואוסרו בטלטול. ורש"י פירש בשבת (קנ"ד:) דהוי כסותר ע"ש, כלומר כיון שאינו יכול ליטלו ממקומו הוי כסותר בניין הכלי. והתוספות (מ"ג.) כתבו דהוי כבונה ע"ש. כלומר כיון שאינו יכול להזיזו ממקומו - הוי כבניין הקבוע על הארץ. אבל מבעוד יום - מותר ליתן, אך השמן הנוטף אסור להסתפק ממנו בשבת, דהשמן הוקצה למצותו לכל השבת, וגם הכלי אסורה בטלטול, מפני שנעשית בסיס להשמן. אך אם לא נפל שמן בתוכה - מותרת בטלטול, ואינה נאסרת מפני המחשבה שחישב שיפול לתוכה שמן ויהיה בסיס לדבר האסור, דמחשבה בעלמא אינו כלום. (מג"א סק"ג) ואף על גב דהקצה הכלי מדעתו - הרי לא הקצה אותה אלא בשביל השמן, והוי כהתנה מפורש שאינו מקצה אלא אם כן יפול השמן בתוכה.
ח יש שמעמידים כלי תחת נר של שעוה או של חלב בשבת, כדי שאם תפול הנר - לא תפול על השלחן או על הארץ ותעשה שריפה, אלא תפול לתוך הכלי. ואין זה מבטל כלי מהיכנו, שהרי ביכולתו לנער הנר מתוך הכלי על ידי טלטול מן הצד, אבל השמן לא ינער שתפול השמן על הקרקע, שאם כן יפסיד השמן, אבל הנר לא תפסד בזה, ולכן לא הוי הכלי בסיס לדבר האסור, אפילו למאן דסבירא ליה בסימן ש"ט דבמניח נעשה בסיס לדבר האסור, אפילו לא היתה כוונתו לכל השבת - זהו כשהיה עליו בין השמשות, דאמרינן: 'מיגו דאתקצאי לבין השמשות - אתקצאי לכולי יומא', אבל שלא בבין השמשות - הכל מודים דלא מיקרי בסיס. (מג"א סק"ב)ועוד דאין זה עניין כלל למניח, דמניח לא מיקרי אלא כשרוצה דווקא שהמוקצה תהיה בתוך הכלי, אבל הכא אדרבא אין רצונו כלל שתפול הנר לתוך הכלי, ואך אם תפול מניח הכלי שלא תפול על השלחן או על הארץ, ואין זה עניין למניח. (דרישה) אבל שמן הנוטף - בהכרח שתיטוף ותפול לתוך הכלי. (עיין תוי"ט סוף כירה, שכתב דמרש"י משמע דגם מבעוד יום אין להניח לכתחלה כלי תחת השמן, דחיישינן שיטלטל הכלי אחר כך גם כן, וזהו נגד הטור והש"ע שהתירו לכתחלה, וגזירה חדשה היא. וגם התוספות כתבו בדף מ"ב: ד"ה 'ואם נתנוהו' דמותר גם לכתחלה, ומרש"י אין דיוק, דאלשון המשנה קאי ע"ש ודו"ק)
ט ואפילו בנר של שמן, שיש איסור להעמיד כלי מטעם ביטול כלי מהיכנו כמו שנתבאר, אבל גרם ביטול כלי מהיכנו - מותר, כגון שנתן מבעוד יום כלי תחת השלחן, ואחר הסעודה נטל השלחן ממקומו, וגרם על ידי זה שהנר התלוי למעלה היא כנגד הכלי ויפול השמן לתוך הכלי, ונמצא שבשבת גרם ביטול כלי מהיכנו על ידי נטילת השלחן - מכל מקום מותר. ואפילו אי גרם כיבוי כזה אסור כמו שנתבאר, מכל מקום גרם ביטול כלי מהיכנו מותר (מג"א ססק"ב), כיון דהאיסור הוא רק דרבנן. ולפעמים יש שגם בשבת מותר להעמיד כלי תחת השמן, כגון שיש בהכלי דבר מותר שיש בו קצת חשיבות, וגם אי אפשר לנערה מהכלי, דאף אם השמן יטפטף בתוכה - מותר לטלטל הכלי, כדין בסיס לדבר האסור ולדבר המותר, שיתבאר סוף סימן ש"י דאין בזה מוקצה ומותר בטלטול, ולא הוי מבטל כלי מהיכנו. (שם) אבל כשאפשר לנער ההיתר מתוך הכלי - אסור, כמ"ש שם.
י כתב רבינו הרמ"א בסעיף ג': שאסור ליגע בנר דולק כשהוא תלוי, אף על פי שאינו מטלטלו ואין בו משום מוקצה בנגיעה בעלמא - מכל מקום אסור, פן יתנדנד קצת מנגיעתו ויטה עכ"ל. מבואר מדבריו דהא דקיימא לן דמוקצה מותר בנגיעה בעלמא, כמ"ש בסימן ש"י - היינו שאם אפילו יתנדנד על ידי הנגיעה לית לן בה, מדכתב: 'פן יתנדנד ויטה' - משמע להדיא דרק חששת שמא יטה השמן דהוי כהבערה, אבל מפני הנדנוד לית לן בה. ואי אפשר לומר כן דהוא עצמו כתב בסימן ש"ח סעיף ג' דנדנוד אסור ע"ש. ולכן נראה לי דגם כאן כוונתו כן, ומה שסיים: 'ויטה', מפני דבלא זה אין לנו לחשוש שמא יתנדנד. ולא דמי לביצה בסימן תקי"ג, דהביצה עגולה ובוודאי תתנדנד. אך מצד חשש שמא יטה, דהוי איסור דאורייתא - חיישינן גם בנר תלוי, ולכן כשאינו דולק - לא חיישינן, אבל אם וודאי תתנדנד - אסור כמו בביצה. וגם רבינו הב"י בסימן ש"י סעיף ו' שכתב: 'ובלבד שלא יגע בו' - כוונתו על ידי טלטול והיינו נדנוד, כמו שפירש רבינו הרמ"א דבריו בריש סימן תקי"ג על מ"ש המחבר: 'ביצה… אסור ליגע בה' כתב על זה דהיינו לטלטלה ע"ש, וכמו כן נפרש גם שם. ויש מי שכתב דרבינו הב"י סבירא ליה דאסור גם בנגיעה בעלמא לצורך דבר האסור, וגם הקשו על רבינו הרמ"א שסותר את עצמו, ולעניות דעתי אין כאן סתירה ומחלוקת. (עיין מג"א סק"ד וסימן ש"י סק"ג וסימן תקי"ג סק"ב ובט"ז כאן ושם, והנראה לעניות דעתי כתבתי ודו"ק) (ומ"ש בסק"ה פשוט הוא)
יא אבל נותנים כלי תחת הנר לקבל ניצוצות, ואין בזה ביטול כלי מהיכנו, מפני שאין בהן ממש, ומהרה מתכבים והיו כלא היו, ויהיה מותר לטלטל הכלי כמקודם. ודווקא ניצוצות, אבל ליתן לתוכו פחמין שיפלו מהנר - אסור, שהרי יש בהם ממש ולא יהיה אפשר לטלטל הכלי. ואף על גב דיכול לנערם - מכל מקום אסור, דהניעור הוא אחר שיכבו וצריך לזה איזה זמן, ובתוך זמן זה הוי מבטל כלי מהיכנו. ולכן לא דמי לנר של שעוה שהתרנו מטעם זה בסעיף ח', דהתם יכול לנערה מיד. אבל גחלים בוערות כשינערם - בוודאי יכבו קצת. (מג"א סק"ו, דכן כתב התוספות מ"ג. סוף ד"ה 'בעודן' ע"ש)
יב אין נותנין כלי עם מים תחת הנר שיפלו בו הניצוצות, ואפילו בערב שבת. ולא מיבעיא בשבת דאסור, דאף על גב דגרם כיבוי מותר בשבת בהפסד, כמ"ש בסימן של"ד, דמותר ליתן כלים עם מים בפני הדליקה, שיתבקעו הכלים והמים יכבו את הדליקה, וכן טלית שאחז בו האור - מותר ליתן עליו מים מצד אחר, ואם כבתה - כבתה, משום דהוי גרם כיבוי. אבל הכא לא מיקרי גרם כיבוי אלא קירוב כיבוי, כיון שאין הפסק בין האש והמים אלא האויר, והמים הם תחת הניצוצות ממש, אבל בשם יש הפסק. ועוד, שיש לחוש שמא יגביה הכלי בעת נפילת הניצוצות, (תוספות סוף כירה) ולכן אסור אפילו בערב שבת. ולא דמי לכל המלאכות שמותר בערב שבת, דהכא גזרינן אטו שבת, משום דלא מיחזי לאינשי איסור כולי האי במה שמניח כלי תחת הניצוצות, ולכן הוצרכו להחמיר בזה. (שם)
יג ומכל מקום מותר ליתן מים תחת השמן בעששית שמדליקין בה, ונותן המים בערב שבת ואחר כך נותן השמן, ועושה כן כדי להגביה את השמן, דכיון שאינו מתכוין לכיבוי אלא להגביה את השמן - לא שייך לגזור שמא יעשה כן בשבת, דבשבת לא שייך הגבהת שמן, שהרי אינו מדליק בשבת. ורבינו הרמ"א בסעיף ד' כתב על זה: "ויש אומרים אפילו מתכוין לכיבוי - שרי, מאחר שאין המים בעין אלא תחת השמן - לא הוה אלא גרם כיבוי, וכן נוהגין" עכ"ל. כלומר דבכאן לא שייך גזירה אטו שבת אפילו אם היה במציאות שיעשה כן בשבת, דהא זהו ממש גרם כיבוי כמו בסימן של"ד, כיון שיש הפסק בין המים להאור. ואם כן מה שייך לגזור ערב שבת אטו שבת, הרי בשבת עצמו אין כאן איסור דאורייתא. ועוד, דאי אפשר לעשות זה בשבת כמ"ש. ואף על גב דאיסור דאורייתא גם בדין הקודם ליכא, דהכיבוי הוה מלאכה שאין צריך לגופה - מכל מקום שם מלאכה על זה. ועוד, דלהרמב"ם חייב במלאכה שאינה צריכה לגופה, כמ"ש בסימן רמ"ב, אבל הכא ליכא שם מלאכה על זה כלל, אלא גרם מלאכה. (ודבריו ברורין, והתוספות שם שכתבו הטעם משום דאינו מתכוין לכיבוי - האמת קאמרו, אבל גם במתכוין לכיבוי אין כאן איסור בערב שבת. וקושית המג"א סק"י מהסמ"ג והסמ"ק לא קשה כלל, שהרי גם התוספות כתבו כן משום דהאמת כן הוא. וגם ליתן מים בערב שבת תוך הנר שעומד בו נר של חלב או של שעוה - אין כאן איסור, שהרי לא יעשה כן בשבת, ורק בכלי אחרת גזרינן שמא יעשה בשבת, דלא מיחזי איסורא לאינשי בכך, וגם מסקנת המג"א נראה שכן הוא ע"ש, וכן כתב הא"ר סק"י שכן היה המנהג בימיו, ומקודם תמה על זה, ואחר כך כתב ההיתר שבארנו ע"ש. ומ"ש המג"א שהרמ"א השמיט זה - אין זה השמטה, דממילא מובן כן, ועוד דאם היה אוסר - הווה ליה לבאר, כיון שהמנהג היה לעשות כן כמ"ש הא"ר, אלא וודאי משום דלא שייך איסור בזה בערב שבת ודו"ק)
Previous ChapterNext Chapter