Aruch HaShulchan, Orach Chayim Siman 308

Siman 308

Presented here for study, not as a practical ruling. The Shulchan Aruch rules by Sephardi custom, the Rema's glosses by Ashkenazi custom, and the Kitzur follows Ashkenazi custom. For a practical question, ask your rabbi.

English not available yet

א בטעמי המוקצה כתב הרמב"ם סוף פרק כ"ד וזה לשונו: "אסרו חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת כדרך שהוא עושה בחול. ומפני מה נגעו באיסור זה, אמרו: ומה אם הזהירו נביאים וצ(י)וו שלא יהא הלוכך בשבת כהלוכך בחול ולא שיחת השבת כשיחת החול, שנאמר 'ודבר דבר', ק"ו שלא יהא טלטול בשבת כטלטול בחול, כדי שלא יהיה כיום חול בעיניו, ויבא להגביה ולתקן כלים מפינה לפינה או מבית לבית ויבא להצניע אבנים וכיוצא בהן, שהרי הוא בטל ויושב בביתו ויבקש דבר שיתעסק בו, ונמצא שלא שבת ובטל הטעם שנאמר בתורה: 'למען ינוח'. ועוד, כשיבקר ויטלטל כלים שמלאכתן לאיסור, אפשר שיתעסק בהן מעט ויבא לידי מלאכה. ועוד מפני שמקצת העם אינם בעלי מלאכות אלא בטילין כל ימיהם, כגון הטיילין ויושבי קרנות שכל ימיהם הם שובתין ממלאכה, ואם יהיה מותר להלך ולדבר ולטלטל כשאר הימים - נמצא שלא שבת שביתה הניכרת. לפיכך שביתה מדברים אלו היא שביתה השוה בכל אדם, ומפני דברים אלו נגעו באיסור הטלטול, ואסרו שלא יטלטל אדם בשבת אלא כלים הצריך להם" עכ"ל.
ב והקשה עליו הראב"ד שהרי בגמרא (קכ"ד:) מפורש דטלטול מוקצה נאסרה מפני איסור הוצאה, דטלטול צורך הוצאה הוא, שאי אפשר להוציא בלי טלטול, ואם יזלזלו בטלטול יזלזלו בהוצאה (שם ברש"י). ועוד דתניא שם (קכ"ג:): "בראשונה היו אומרים שלשה כלים ניטלין בשבת… התירו וחזרו והתירו וחזרו והתירו עד שאמרו: כל הכלים ניטלין בשבת חוץ ממסר הגדול ויתד של מחרישה". ועוד אמרו שם: "בימי נחמיה בן חכליה נשנית משנה זו, דבראשונה… מפני שזלזלו בשבתות דכתיב: "בימים ההמה ראיתי ביהודה דורכים גיתות וגו'” ע"ש, ואיך חידש הרמב"ם טעמים מעצמו.
ג ונראה לי דדברי הרמב"ם צודקים ומוכרחים, דאי סלקא דעתך דתח(י)לת גזירת מוקצות התחילו בימי נחמיה, איך התירו וחזרו והתירו, הא אין בית דין יכול לבטל דברי הקודמים עד שיהיו גדולים בחכמה ומנין מהראשונים, ולא מסתבר שהאחרונים היו גדולים מהראשונים, וגם לא מסתבר שבימי נחמיה עצמו התירו וחזרו והתירו. ועוד הא בימי נחמיה היו הנביאים חגי זכריה ומלאכי, וכשהם אסרו מי יעיז אחר כך להתיר מה שאסרו הם, וגם עזרא היה עמהם, ועוד מי הכריחם להתיר מה שאסרו. אלא ודאי ענין אחר הוא, וכך הוא הצעת הדברים:
ד דהנה כבר בארנו בריש סימן רמ"ג דשבותי שבת אינן דומות לכל איסורי דרבנן, והם כמדאורייתא, ודבר זה ביאר לנו הרמב"ם בריש פרק כ"א שכתב: "נאמר בתורה 'תשבות', אפילו דברים שאינם מלאכה - חייב לשבות מהם, ודברים הרבה הן שאסרו חכמים משום שבות", ופירש המגיד משנה שהתורה מסרה לחכמים ע"ש. ובמכילתא ובתורת כהנים ובספרי כמה פעמים נאמרה: 'שבתון שבות', ולעיל הסברנו הדבר בשם הרמב"ן ז"ל דאי אפשר להיות כלל באופן אחר, דאם לא כן אין כאן שבת, ושהנביאים הזהירו על השבותים וקראו לה חילול שבת ע"ש. ובשעת מתן תורה צ(י)וה לנו משה רבינו לכל שבותי שבת על פי ד', והתורה כללה בלשון 'תשבות', דבלא השבותים אין כאן שביתה כלל. וכל דברי הרמב"ם בפרקים אלו נמשכים אחרי הקדמת דבריו שבריש פרק כ"א. אלא שכך צוה לנו הקב"ה, שאין אלו השבותים נכנסין במנין המלאכות ואין חייבין עליהן סקילה וחטאת, אבל הקב"ה חייב אותנו לשמור כל השבותים כאשר הם א(י)תנו היום.
ה ולפי זה גם איסורי מוקצות היו מאז שניתנה תורה, והיה דינם אז כאחר שחזרו והתירו וחזרו והתירו, וכדמפרש בגמרא שם: שהתירו דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ומקומו ולא מחמה לצל, ודבר שמלאכתו להיתר אפילו מחמה לצל כמו שבידינו היום, כמו שיתבאר בס"ד בסימנים אלו. אך בימי נחמיה בן חכליה שהיו פרוצים בחילול שבתות מהזמן שהיו בבבל, עמד הוא ועזרא וחגי זכריה ומלאכי ואנשי כנסת הגדולה וגזרו על דורם עוד חומרות, ולא התירו רק ג' כלים. ולא היתה גזירות קבועות לדורות, וכן כתבו מפורש רבותינו בעלי התוספות בבבא קמא (צ"ד: ד"ה 'בימי'), שלא גזרו זה רק על דור זה. ולכן אחר כך כשראו שחזרו להזהר בשבת - התירו וחזרו והתירו עד שנשאר כפי הדינים הקודמים וכפי ההלכה אצל[י]נו. וזהו שביאר הרמב"ם ז"ל על טעמי המוקצה הקודמים, והסביר בגודל תבונתו דאם אין מוקצה אין שביתה ובטלה מנוחת השבת, וזה כלול הכל בתשבות האמורה בתורה וכמ"ש בריש פרק כ"א, ופשיטא שגם להוצאה הוא גדר גדול כמבואר בגמרא.
ו ודבר ידוע שבכל מסכת שבת נחלקו רבי יהודה ורבי שמעון במוקצה ונולד, דרבי יהודה אוסר ורבי שמעון מתיר, ואיפסקא הלכתא כרבי שמעון. ולדעת הרי"ף והרמב"ם ורוב הפוסקים גם בנולד קיימא לן כרבי שמעון, ולכן לא הזכיר הרמב"ם איסור נולד כלל בשבת. וכן כתב הטור בסימן תצ"ה וזה לשונו: "ויום טוב החמירו בו יותר מבשבת במוקצה… אלא שרבינו תם היה מחלק לומר שאין הלכה כרבי שמעון אלא במוקצה, אבל בנולד הלכה כרבי יהודה" עכ"ל. וכל רבותינו אין סוברין כן, ולכן תראה שהטור וש"ע בסימנים אלו, מן סימן זה עד סימן שי"ג, שמדברים מענייני מוקצות לא הזכירו נולד כלל. ועוד תראה שבסימן ש"כ כתבו דיני סחיטת פירות, והאיסור מגזירה שמא יסחוט ע"ש, ולא הזכירו מטעם נולד. וכן בריש סימן שכ"ב שכתבו: "ביצה שנולדה בשבת - אסור מטעם גזירה דשבת אחר יום טוב ומטעם הכנה", כמ"ש שם, אבל מטעם נולד לא היה אסור, והיינו משום דקיימא לן כרבי שמעון, וכדאמרינן בשלהי שבת: דבכולי שבת - הלכתא כרבי שמעון. ומיהו בנולד גמור, והיינו דבר חדש שלא היה בעולם כל עיקר - מודה רבי שמעון דאסור (תוספות עירובין מ"ו. ד"ה 'כל'). וביצה חשבינן ישנה בעולם, והיינו שהיתה במעי התרנגולת ועכשיו יצאה לחוץ, וכן המשקין שהיו בלועים בפירות (כן נראה לעניות דעתי).
ז ואם תשאל כיון דקיימא לן כרבי שמעון דלית ליה מוקצה, אם כן מהו זה דיני מוקצה שאסורים. והתשובה על זה: דודאי גם רבי שמעון מודה בהרבה מוקצות, כמו מוקצה דבעלי חיים דאמרינן (מ"ה:) דגם רבי שמעון מודה שבחייהן אסורין בטלטול. וכן מוקצה דגרוגרות וצמוקים שהניחן לייבש ודחאן בידים - מודה (שם), וכן מוקצה דחסרון כיס מודה רבי שמעון (קנ"ז.). וכן דבר שמלאכתו לאיסור לטלטלו מחמה לצל בלי שום צורך - מודה רבי שמעון שאסור (תוספות ל"ו ד"ה 'הא רבי שמעון'), וכן דבר המסריח - אפילו רבי שמעון מודה שאסור לטלטל (רש"י מ"ו. ד"ה 'אבל' ע"ש), וכן כל דבר שאין תורת כלי עליו כלל כמו צרורות ועפר וכל כיוצא באלו - מודה רבי שמעון (שם בגמרא דפריך: 'אלא מעתה כל צרורות'). כללו של דבר: כל דבר שאינו ראוי לשבת כלל, כמו בעלי חיים ומעות ונרות וכל מיני מתכ[י]ות שאינם כלים, וכן מה שיחוס עליהן לבלי להשתמש בהם רק בדברי איסור המיוחדים להם, כמו סכין של שחיטה ומסר הגדול וכיוצא בהם, וזה נקרא מוקצה מחמת חסרון כיס, וכן מוקצה דדחייה בידים - בכולהו מודה רבי שמעון.
ח אלא מהו זה המוקצות שנחלקו בו רבי יהודה ורבי שמעון והלכה כרבי שמעון: זהו בדבר שראוי לתשמיש עתה אלא שיש עליו מוקצה בפועל או בשם, כגון מוקצה מחמת מיאוס, כמו נר של חרס שהדליקו בו בחול דהוא מאוס, וכן מוקצה מחמת אוצר, וכן דבר שמלאכתו לאיסור לעשות בו מלאכת היתר. ואיפסקא הלכתא כרבי שמעון, דדבר שמלאכתו לאיסור - מותר לצורך גופו או צורך מקומו. ומה שאסור מחמה לצל - משום דאין להאדם צורך בזה, והוי כצרורות ועפר. אמנם יש היתר לזה אם ירצה להצילה מהפסד החמה - יראה להשתמש בה איזה דבר, כמו שיתבאר לפנינו בס"ד (והמג"א סק"ח הביא זה בשם הירושלמי ע"ש). וכן במוכן לאדם אי הוה מוכן לכלבים, כגון בהמה בריאה או עוף שמתו בשבת, דסבירא ליה לרבי יהודה דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים, דאקצי דעתיה מכלבים, ורבי שמעון סבירא ליה דמותר, והלכתא כרבי שמעון. ויש שני מוקצות דרבי שמעון מודה בהו: במוקצה מחמת מצוה, ובבסיס לדבר האסור, והיינו הנר בשעה שדולק, מפני שהכלי טפל להשלהבת בעודה בו (רש"י מ"ז. ד"ה 'לדבר'). וזהו שאמרו בגמרא (מ"ה.): "אין לך מוקצה לרבי שמעון אלא שמן שבנר בשעה שהוא דולק, הואיל והוקצה למצותו והוקצה לאיסורו.” כלומר שיש בו שני מוקצות: מוקצה מחמת מצוה, דנר שבת הוה מצוה, ומוקצה מחמת איסורו, והיינו שנעשה בסיס להשלהבת שהיא מוקצה גמורה. ומזה למדנו כל מיני בסיס לדבר האסור, כמו שיתבארו בס"ד.
ט האמנם דבר אחד יש שנחלקו רבי יהודה ורבי שמעון והלכה כרבי יהודה, וביאר הבה"ג הטעם משום דגם רבי מאיר סבירא ליה כרבי יהודה, והוה ליה רבי שמעון יחיד במקום רבים. והיינו במוקצה דבין השמשות, כגון נר שדלק בין השמשות וכבה, דסבירא ליה לרבי יהודה: 'מיגו דאתקצאי לבין השמשות - אתקצאי לכולי יומא', ורבי שמעון סבירא ליה דכשנסתלקה המוקצה - מותר, ובזה הלכה כרבי יהודה. וזה לשון הבה"ג בפרק ג' מהלכות שבת: "והיכא דהוה עליה אפרוחין כל בין השמשות - אסור לטלטולי כולי יומא, מדאיתקצאי לבין השמשות - אתקצאי לכולי יומא… ולית הלכתא כרבי שמעון בנר שהדליקו בה באותה שבת, הואיל ושוו רבי מאיר ורבי יהודה להדדי בכירה, והוה ליה יחיד במקום רבים" עכ"ל, וכן כתב שם בפרק כ"ד דבכולי הלכה כרבי שמעון לבד מזה ע"ש. וזהו כללי דיני מוקצה, והפרטים יתבארו בסימן אלו בס"ד.
י כל מין כלי או כל מין כלי תשמיש, כמו כסאות ושולחנות ומטות וארגזים שמצניעים בהם חפ[י]צים, או קורות המיוחדות לישיבה, אפילו הן גדלות וכבדות הרבה, כיון שיש תורת כלי עליהן - מותרין בטלטול בשבת. ואמרינן בעירובין (ק"ב.): 'ההוא שריתא דהוה בי רבי פדת', ו'שריתא' היא קורה (רש"י), דהוו מדלי לה בי עשרה ושדו לה אדשא, שהיתה משא עשרה בני אדם, והתיר משום דהוה תורת כלי עליה, שראויה לישב עליה (שם). וההיא אסיתא דהוה בי מר שמואל דהוה מחזקת חצי כור - שרא מר שמואל למשדייה אדשא. אמר: תורת כלי עליה. (והך דשבת ל"ה. בחלתא, דחאו התוספות והרא"ש מהלכה שם, מפני הך דעירובין. ואף על גב דבעירובין שם חילקו בדבר, ולדבריהם שם כל שאין הרגילות לטלטלה בחול - אסור, ולפי זה הקאמאדי"ן והקאנאפע"ס שלנו והאלמער"ס אסורים בטלטול. אבל אין הלכה כן, דהרי"ף והרא"ש הביאו הך דעירובין בפרק כל הכלים, וכן הרמב"ם בפרק כ"ה דין ו' הביא זה, והך דשבת שם לא הביאו, והרא"ש דחאה מהלכה כמ"ש, וכן הטור והש"ע סעיף ב', ולכן העיקר כדברי התוספות בשבת שם)
יא וכל הכלים ניטלין בשבת חוץ ממוקצה מחמת חסרון כיס, והיינו שחסים עליהם להשתמש בהם מלבד המלאכה המיוחדת להם, כגון סכין של שחיטה או של מילה ואיזמל של ספרין מגלחי שערות הראש וסכין של סופרים שמתקנין בהן קולמוסיהן, וכן כל בעל הבית שיש לו סכין קטן לת(י)קון הקולמס וכיוצא בהם - אסורים בטלטול, מפני שאין ראוים למלאכת היתר מחמת יקרותן. וזהו מוקצה מחמת חסרון כיס, שאפילו רבי שמעון מודה בזה כמ"ש. ואפילו לצורך גופו ומקומו, כלומר לצורך תשמיש היתר או בצריך למקומו - אסור לטלטלו, דלגמרי מקצה דעתא מיניה והוה כדחייה בידים. ולא עוד, אלא אפילו תחוב בנדן של שארי סכינים - אסור לטלטלו, ולא אמרינן דכיון שתחוב ביחד עם שארי סכינים לא קפיד עליה. ומיהו אין הנדן בסיס לו, דתיהוי בסיס לדבר האסור ויהא אסור בטלטול, שהרי הוא בסיס גם לשארי סכינים, והוה בסיס לדבר האסור ולדבר המותר ושרי. וכן הדין לקורנס של בשמים שמקפידין עליו שלא יתלכלך - הוה מוקצה כמחמת חסרון כיס, כיון שמקצה מדעתו מלהשתמש בו. אבל כשאינו מקפיד - מותר. וכן הדין בכלים המיוחדים לסחורה ומקפיד עליהן, ואם אינו מקפיד מותר. ומן הסתם אם דמיו יקרים מסתמא מקפיד, ואם אין דמיו יקרים - מותר, אלא אם כן נתנו לאוצר (מג"א סק"ג). ודבר פשוט דכל מין סחורה שבחנות - אסורים בטלטול, ולא מיבעיא סחורה כזו שאינה ראוי ללבישה ולשימוש, אלא אפילו ראוי לתשמיש - מסתמא קפדי עלייהו והוו מוקצה מחמת חסרון כיס ואסור. אבל אוכלין ומשקין שבחנות - מותר ליטול ולאכול, דלית לן מוקצה מחמת אוצר באוכלין ומשקין, כמו שיתבאר בסימן של"ג בס"ד.
יב כתב הרמב"ם ריש פרק כ"ה: "יש כלי שמלאכתו להיתר, והוא הכלי שמותר בו בשבת דבר הנעשה בו בחול, כגון כוס לשתות בו וקערה לאכול בה וסכין לחתוך בו בשר ופת וקורדום (קטן) לפצוע בו אגוזים וכיוצא בהן. ויש כלי שמלאכתו לאיסור, והוא הכלי שאסור לעשות בו בשבת דבר שנעשה בו, כגון מכתשת וריחים וכיוצא בהם, שאסור לכתוש ולטחון בשבת. וכל כלי שמלאכתו להיתר, בין היה של עץ או של חרס או של אבן או מתכות - מותר לטלטלו בשבת בין בשביל עצמו (זהו מחמה לצל שבגמרא) של כלי בין לצורך מקומו (של כלי), בין לצורך גופו (של אדם). וכל כלי שמלאכתו לאיסור, בין של עץ או של חרס ואבן ומתכת - מותר לטלטלו בשבת בין לצורך גופו בין לצורך מקומו, אבל בשביל עצמו של כלי - אסור."
יג "כיצד: מטלטל הוא את הקערה של עץ לאכול בה או לישב במקומה או כדי שלא תיגנב, וזהו בשביל עצמה. וכן אם טלטל אותה מן החמה כדי שלא תתייבש ותשבר, או מן הגשמים כדי שלא תתפח ותפסד - הרי זה מטלטל בשביל עצמה ומותר, מפני שמלאכתה להיתר. וכן מטלטל הוא את הריחים או המכתשת לשבר עליה אגוזים או לעלות עליה למטה, וזהו לצורך גופו, או לישב במקומו. אבל אינה מטלטלה כדי שלא תשבר ולא כדי שלא תגנב וכן כל כיוצא בזה. וכל שאינו כלי כגון אבנים ומעות וקנים וקורות וכיוצא בהן - אסור לטלטלן" עכ"ל.
יד איתא בירושלמי בפרק ד' (הלכה ב') וביצה (ריש פרק ה'), דמצודות היו פרוסות בחמה ומתקלקלין מפני החום, והם מלאכתם לאיסור דאסור מחמה לצל. ושאלו לרב מה לעשות, ואמר להם שיחשבו עתה להניחן תחת ראשיהן, והוה לצורך גופו ומותר ע"ש. ולמדנו מזה שכל מלאכתו לאיסור שרוצה לטלטלו בשביל שלא יגנב או מחמה לצל, אם יכול למצא בהם דבר שמותר להשתמש בשבת - יחשוב לעשות כן ויעשה כן (מג"א סק"ח). ואף על גב דזהו הערמה, מכל מקום מותר בשביל הפסד. (והק"ע פירש שם שחישב מערב שבת והוה מלאכתו להיתר, ואינו כן כמ"ש המג"א, והפ"מ כיון יפה בפירושו ע"ש)
טו והנה במלאכתו להיתר נתבאר דמותר גם מחמה לצל וכדי שלא יגנב, וכתב רבינו הב"י בסעיף ד' דשלא לצורך כלל - אסור לטלטלו, ורק כתבי הקודש ואוכלין מותר לטלטלן אף שלא לצורך כלל ע"ש. ואינו מובן, הא כיון שמטלטלן - וודאי יש לו איזה כונה בזה. וצריך לומר כגון דאינו אלא מתעסק בעלמא, ואין לו שום כונה בטלטולו. אך אם יש לו תענוג במה שמטלטלו, נהי דבמלאכתו לאיסור לא נחשוב זה צורך הגוף, מכל מקום במלאכתו להיתר - ודאי דמותר. (ובעיקר דין זה יש חולקין כמ"ש המ"מ שם, ומה שכתב שנראה כן מהרמב"ם, לעניות דעתי אין ראיה, דנקיט לשון הש"ס כדרכו, והר"ן מסתפק בזה בפרק כל הכלים. ומ"ש המ"מ דלמה ליה לרבא לומר 'מחמה לצל', לימא 'שלא לצורך כלל', לא אבין, דאטו בשופטני עסקינן, וגם בחול כשאדם מטלטל דבר הוא לאיזה כונה. וגם הרשב"א בכירה בשמעתא דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל כמסתפק בזה ע"ש, אלא מי יבא להקל בדבר שהב"י פסק ואין מי שחולק עליו ודו"ק)
טז לענין מת יתבאר בסימן שי"א דאף על גב דאסור לטלטל המת, שאין לך מוקצה גדול מזה, מכל מקום התירו לטלטל אותו כשיש צורך בדבר, על ידי שיניחו עליו ככר או תינוק. ואמרו בגמרא (קמ"ב:) דלא התירו זה אלא במת בלבד, ומכל מקום יש מתירים לכל כלי שמלאכתו לאיסור לטלטלו, אפילו מחמה לצל או כדי שלא ישבר, על ידי ככר או תינוק. וזה שאמרו דלא התירו אלא למת - זהו במוקצה דומיא דמת, כגון צרורות ואבנים ועפר. אבל כלי, אף דמלאכתו לאיסור - מותר. ויש חולקים בזה, ועוד יתבאר בזה בסימן שי"א בס"ד.
יז תפילין, אף על פי שאין להניחם בשבת, מכל מקום אינם מוקצים ומותר לטלטלם לאיזה צורך שהוא, אפילו מחמה לצל, דלא הוה כמלאכתו לאיסור, שהרי אין איסור להניחם כשאינו מכוין לשם מצוה. והרי לכן נתבאר בסימן ש"א דהיוצא בתפילין בשבת אינו חייב, משום דזהו דרך מלבוש. ורק אינם ככתבי הקדש, דמותר לטלטלם שלא לצורך כלל כמ"ש בסעיף ט"ו, ותפילין אינו כן, אבל כל שיש איזה צורך – מותר. ויש אומרים דכיון שנתבאר בסימן ל"א על פי הזוהר שאסור להניחם בשבת ויום טוב - הוה ליה כדין כלי שמלאכתו לאיסור, דאינו מותר אלא לצורך גופו ומקומו (ט"ז סק"ג ומג"א סקי"א). ולפי זה אין היתר אלא לצורך מקומן, דלצורך גופו לא שייך בתפילין כמובן. ומכל מקום הסומך על דיעה ראשונה לא הפסיד, דאם לא כן נימא דהם מוקצים מחמת חסרון כיס, דהא ודאי קפיד עלייהו. אלא ודאי כיון דדמיין לכתבי הקודש - אין עליהם שם מוקצה כלל (ת"ש סקכ"א). ומגילת אסתר - גם כן אינה מוקצה, אף על פי שאין קוראין בה בשבת כשחל פורים, דמכל מקום הרי היא כתבי הקדש. ויש מי שאוסר (פר"ח), ונראה יותר להיתר (א"ר), ועוד יתבאר בזה בסימן תרפ"ח בס"ד. ולולב ואתרוג בשבת הוה מוקצה, משום דקפיד עלייהו כמ"ש בסימן תרנ"ח. ושופר לא שייך קפיד עליה, ודינו כמלאכתו לאיסור, ומותר לצורך גופו או מקומו. ונייר חלק, אם אינו מצניעו לכתיבה ולא קפיד עליה - מותר בטלטול, דראוי לכסות בו כלי או לקנוח. ואם מצניעו לכתיבה - הרי קפיד עליו, ודינו כמוקצה מחמת חסרון כיס (מג"א סק"י), ואסור בטלטול. וכל שכן ניירות שכתובין עליו חשבונות, דאסור לטלטלן משום דקפיד עלייהו. אבל חשבונות שעברו או מכתבים שאין צורך בהם - הרי ראוים לכסות בו כלים או ענין אחר, ואינם מוקצים אלא אם כן השליכם לאשפה, דאז צריך יחוד מערב שבת כמו שיתבאר. וציצית כשאינם בבגד - הוי מוקצה.
יח ודע שיש כללים במוקצה, והיינו דכלי שמלאכתו לאיסור ולהיתר - הוי כמלאכתו להיתר (שם סק"ט). וכן כשהתרנו דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ומקומו, אינו מחויב להניחו כשמסלקו ממקומו, אלא כיון שאוחזו בידו - מותר לו לטלטלו לאיזה מקום שירצה להניחו שם. ואפילו שכח שזהו מוקצה ונטלה בידו - מותר לו לטלטלה ולהניחה במקום שירצה. וכללא הוא, דאחר שהמוקצה בידו - ביכולתו להניחה במקום שירצה ואינה מחויב לזורקה מידו, דהאיסור הוא הנטילה בידיו. וכן מותר לטלטל מוקצה על ידי נפוח, וכן ברגליו להדחותו אל מקום אחר, וכן לאחר ידו, דכיון דהוי טלטול שלא כדרכה - לא מקרי טלטול (שם סק"ז). וכל מוקצה מותר בנגיעה בעלמא, דרק הטלטול אסור, ולכן אם על ידי נגיעה יתנדנד, כגון נר התלוי באויר - אסור ליגע בו, אבל כשאינו מנדנדו – מותר. ולכן מותר ליגע במנורות שבבית הכנסת העומדות על השלחן או דבוקים לכותל אפילו בעת שהנרות דולקות בו. וכן מותר ליגע בתנור חם שדולק בו אש, וכן מותר ליקח דבר היתר המונח על המוקצה, ואפילו אם תתנדנד המוקצה קצת, דטלטול מן הצד לצורך דבר המותר מותר, כמו שיתבאר בסימן ש"ט בס"ד, וכל אלו הלכות קבועות הן. (ורק במה שכתבנו דכשאוחז המוקצה בידו רשאי לטלטלה לאיזה מקום שירצה, יש מהגדולים שאמרו שאין זה רק בכלים שמלאכתן לאיסור, אבל במוקצה גמורה - מחויב להסירה תיכף מידו. וכן יש מי שאומר דדין זה אינו אלא בנטלה בהיתר, ולא כששכח ונטל המוקצה בידו)
יט כל הכלים שנשברו בשבת - מותר לטלטל שבריהם. ובלבד שיהו ראוין לשום מלאכה, אפילו שלא מעין מלאכתן הראשונה, כגון שברי עריבה לכסות בהן פי החבית, ושברי זכוכית לכסות בה פי הפך, אבל אם אינם ראויים לשום מלאכה - אסורים בטלטול. ודע, דבדין זה נחלקו רבי יהודה וחכמים במשנה דכל הכלים (קכ"ד:): דרבי יהודה אוסר עד שיעשו מעין מלאכתן הקודמת וחכמים מתירים, והלכה כחכמים. ומפרש בגמרא דפליגי בסברא זו: דרבי יהודה סבר נולד הוא כיון ש(ב)ערב שבת לא היתה ראויה למלאכה זו, ורבנן סברי מוכן הוא, כלומר דאין זה נולד כיון שראויה לאיזה מלאכה שהוא, ונולד לא מקרי רק ביום טוב לענין להסיק בשברי כלים, דלהסקה פשיטא שלא עמדו מערב שבת - זהו הנולד, אבל זה לא מקרי נולד. ונמצא דאפילו לשיטת ר"ת שהבאנו בסעיף ו' - גם כן מותר. וראיתי מי שמפרש דחכמים סבירא ליה דהוה נולד, אלא דלא סבירא ליה איסורא דנולד, ולפי זה לר"ת אסור בכהני גווני עד שתהא ראויה למלאכתה ראשונה (מג"א סקט"ו). ואינו כן, דחכמים סבירא ליה דלא הוי נולד (וכן מפורש מט"ז סק"ה וכן כתב הא"ר סקט"ו והע"ש סקכ"ו), רק אם אינו יהודי עשה כלי בשבת - דזהו ודאי מקרי נולד, ותלוי בפלוגתא. אך כבר כתבנו בסעיף ו' דרוב הפוסקים מתירים נולד בשבת, והלכה כרבים.
כ דבר פשוט הוא דאם השברים הם במקום דריסת רגל בני אדם ויוכלו להזיק, כמו שברי כלי זכוכית וכיוצא בזה, או שנשברו על השלחן ויוכלו להזיק להידים – דנוטלן, דבמקום נזק רבים לא גזרו רבנן (גמרא מ"ב.). מיהו טוב יותר לקבצן על ידי מטאטא שקורין בעזי"ם או מכנפים של עופות העשוים לטאטא, וזה מותר אפילו שלא במקום נזק ידוע, כגון שברי כלי חרס וכיוצא בזה, דזהו טלטול מן הצד לאיזה צורך, דמותר. ומה שדורסין על השברים ונשברים על ידי זה - אין איסור, דהוי דבר שאין מתכוין, וליכא איסור בשבירתן בכהני גווני אלא אם כן שוברן בידים (מג"א סקט"ז).
כא ודע דלפי מה שנתבאר אין חילוק בין נשברה כלי בשבת ובין נשברה בערב שבת, דגם בנשברה בערב שבת צריך שיהו ראוין לאיזה תשמיש, דאם לא כן הוה ליה כצרורות ועפר דהוי מוקצה. ואדרבא בדבר אחד קילא יותר בנשברה בשבת משנשברה בערב שבת, דבנשברה בערב שבת וזרק השברים לאשפה - הוי מוקצה אף שראוים לאיזה תשמיש, כיון דדחאם בידים ובטיל להו מתורת כלי. אבל כשנשברו בשבת - לא מהני מה שיזרקם בשבת לאשפה, דכיון דבין השמשות חל עלה שם כלי, לא יוכל בשבת לבטלה מתורת כלי (דרכי משה אות ד' וב"ח). וגם אין חילוק בין שנשברה כל הכלי ובין שנשבר שבר ממנה, דגם בכהני גווני אפילו בנשברה בשבת, אם רק ראויה לאיזה תשמיש – מותרת. ויש מי שרוצה לומר דבנשבר שבר ממנה בשבת בעינן דוקא שתהא ראויה למלאכה הראשונה, ואין חילוק בזה (ב"ח וזהו גם כוונת המג"א סקי"ז והט"ז סק"ו).
כב ולפי זה חתיכה מכלי חרס שנשברה או מכלי זכוכית, אף על פי שכל הכלי והיינו עיקר הכלי קיימת, אם חתיכה זו ראויה לאיזה תשמיש, כמו לכסות בו כלי וכיוצא בזה, בין שנשברה מערב שבת ובין שנשברה בשבת - אין בה מוקצה ומותרת בטלטול, ואפילו במקום שאין כלים מצוים שם לכסותם, דלא בעינן שיעשה בה מיד התשמיש הראוי, אלא כיון דראוי לתשמיש – מותרת, אלא אם כן נשברה מערב שבת וזרקה מבעוד יום לאשפה, דאז אסור לטלטלה כמו שכתבנו. ואפילו המשליכה היה עשיר דלא חשיבא ליה, מכל מקום גם העני דחשיבא ליה - אסור בה, דמוקצה לעשיר הוי מוקצה לעני כשהבעלים הקצוהו, אלא אם כן לקחה העני מבעוד יום וייחדה לכיסוי, דאז מותרת גם לו גם להעשיר כיון דעתה אינה שלו, והעני הבעלים יחדה לתשמיש, כמו שיתבאר בסעיף ע"ה.
כג וזה שמועיל אם ראויה לכיסוי כלי - זהו בשבר הבא מכלי, דכיון שהיה עליה שם כלי מבעוד יום, לא יצאה בשבת מתורת כלי אלא אם כן אינה ראויה לכלום. אבל דבר שאין בו שייכות כלי, כגון צרורות ואבנים, או כלים הנשברים קודם שבת ונזרקו קודם שבת לאשפה ולא הגביהן עני קודם השבת, דאז בשבת דינם גם כן כצרורות ואבנים ואפילו אם ראוים לכיסוי כלים - אסור לטלטלן בשבת אפילו רוצה לכסות בה כלי, אלא אם כן ייחדן מבעוד יום לזה. וזהו כלל גדול במוקצה, דכל דבר שאין תורת כלי עליו מבעוד יום - הוי מוקצה גמורה דאסורה בטלטול אפילו לצורך גופו או מקומו. ופתילה מקרי כלי, ושיורי פתילה מקרי צרורות. ואם הפתילה ראויה לאיזה תשמיש - מותר לטלטלה לצורך גופה או מקומה, אבל נר של חלב או של שעוה דאינן ראוים לשום מלאכת היתר בעולם - אסורים אפילו לצורך מקומן, כיון דאין להן צורך גופן כלל, ממילא דהוויין כצרורות ואבנים, דלא כיש טועים בזה ואומרים דנר שלימה מותרת בטלטול (מג"א סקי"ח). וכן הנרות שלנו שמדליקין בהם נרות או שמנים, כמו לאייכטער"ס ולאמפי"ן, אף על פי שלא הדליקו בהן באותה שבת או אפילו לא הדליקו בהם עדיין כלל - הוויין מוקצה גמורה כצרורות ואבנים, כיון שאין ראוים לשום מלאכת היתר. ולא דמי לאלו שבזמן הגמרא, שהיו דולקין שמן בכלים גמורים, וראוי לזכור זאת ולא לטעות בזה, וכבר הזכרנו זה גם לעיל סימן רע"ט סעיף א' ע"ש, וכן עצים הם מוקצה גמורה (ט"ז סק"ז).
כד הדלתות הם כלי תשמיש, שהרי משתמשים בו לפתוח ולנעול. אמנם דלתות הבית, אף על פי שהן כלים, מכל מקום כיון דמחוברים לקרקע הם - אין לך מוקצה גדולה מזו, וכשנתפרקו בין בחול בין בשבת - אסורים בטלטול, מפני שלא הוכנו לטלטל (רמב"ם שם הלכה ו'). ופשוט הוא דאם נתפרקו בחול וייחדו אותן לתשמיש תלוש, כגון לאכול עליו או לישן עליו וכיוצא בזה – דמותר, אבל נתפרקו בשבת - אינו מועיל הייחוד, דמיגו דאתקצאי לבין השמשות - אתקצאי לכולי יומא. וכל שכן לפרקם בשבת מהברזילים שקורין קרוקע"ס, שיש בזה איסור סתירה. ולפי זה אפילו אם בכל יום דרכן בלילה לפרקן ולישן עליהם - בשבת אסור משום סתירת בנין, ואם רוצים בשבת לישן עליהם, יפרקם מבעוד יום וייחדן לתשמיש שינה. וכל שכן שאסור לנועלן בשבת משום איסור בנין, וכן גם החלונות אסור ליטול ולהחזיר, דמחוברין הם (מג"א סקכ"ב).
כה אבל דלתות מכלים, כגון של שידה תיבה ומגדל - יכולים ליטול מהם אבל אסור להחזירן, מטעם גזירה שמא יתקע בחזקה בסיכין ויתידות, והוה ליה גמר מלאכה וחייב משום מכה בפטיש (רש"י ריש פרק כל הכלים). אבל משום בנין - אין כאן, דאין בנין וסתירה בכלים (וצ"ע על המג"א סקכ"א שכתב דלא כרש"י ע"ש). ולפיכך כל הכלים הניטלים בשבת, דלתותיהם שנתפרקו מהם בחול - מותרים בטלטול, וכן כשנתפרקו בשבת, מפני שתמיד שם כלי עליהן וראויין תמיד לתשמישם, דגם כשנתפרקו יכולין לכסות בהן את הכלים.
כו אבל של לול של תרנגולים, אף על פי שאינו בנין גמור, מכל מקום כיון דהוא מחובר לקרקע - אסורים בין ליטול ובין להחזיר, וכשנתפרקו אסורים בטלטול כדלתי הבית, דכיון דעל כל פנים הם מחוברים לקרקע - יש בהם בנין וסתירה, וממילא דהם מוקצים. וכן דלתות של אכסדראות ורפתי בקר ודלתי בורות, אף על פי שעשוים ברפיון וכן הדלתות תלוים ברפיון, מכל מקום כיון שהבניינים מחוברים בקרקע - יש להם דיני דלתות הבית.
כז וזהו הכל בדלתות התלוים בברזל או בחבלים, והמה כהבנין עצמו. אבל כיסוים בעלמא, כמו כיסויי בור ודות, אף על גב דשייכים להבנין, מכל מקום כיון שהוא כיסוי בעלמא, אם יש היכר שזהו כיסוי, כגון שיש להם בית אחיזה - דאז מותר לטלטלו, ובלא זה יש לחוש משום בנין כיון שמשמש לו. וכיסויי כלים שהכלים מחוברים בטיט לקרקע - אין צריך בית אחיזה, כיון שאינם בניינים ממש. ומכל מקום אסור לטלטלם עד שיתקנם ויעשה בהם מעשה ויכינם לכך מבעוד יום, או שישתמש בהם מבעוד יום, דכיון שקצת חיבור לקרקע יש להם, נהי דלא מצרכינן בית אחיזה - מכל מקום איזה היכר צריך. ואם החבית קבורה בקרקע לגמרי, כיסוי שלה צריך בית אחיזה, דזהו בור ודות. ואפילו כיסויי כלים שאין להם חיבור לקרקע כלל, יש מי שאומר דצריך איזה תקון, דאין זה תורת כלי כחרס הנשבר מכלי. אבל מדברי הטור וש"ע סעיף י' לא נראה כן (עיין מג"א סקכ"ג שכתב זה לדין פסוק, ולעניות דעתי כמ"ש). ודע, דנראה דבמקום שת(י)קון מועיל - מחשבה גם כן מועיל, כמו שיתבאר בחריות, וכן דעת אחד מהגדולים (ת"ש סקל"ו ומתורץ קושית הא"ר סקכ"ה).
כח מחט של יד, וזהו מחט קטנה שתופרין בה בגדים - מותר לטלטלה כדי ליטול בה את הקוץ, כדין כלי שמלאכתו לאיסור דמותר לצורך גופו, והוא הדין דלצורך מקומו מותר. ודוקא כשהיא שלימה, אבל אם ניטל חודה או החור שלה – אסור. ואף על גב דבניטל החור עדיין ראויה ליטול בה את הקוץ, אמנם פירשו בגמרא (קכ"ג.) שני טעמים בזה: האחת מפני שנתבטלה מכלי לענין טומאה - בטלה נמי לענין שבת, ועיקר הטעם, משום דכשניטל חודה או חור שלה אדם זורקה לבין השברים, ונמצא דבעצמו מבטלה מתורת כלי, ולכן לא דמי לשבר כלי שמותר לטלטלה כשראויה לתשמיש. וחדשה שלא ניקבה עדיין - מותר לטלטלה, משום דזימנין דמימלך עלה ומשוי לה מנא כמות שהיא ליטול בה את הקוץ (גמרא שם). ודע דבכלים פרק י"ג שנינו שם: מחט שניטל חרירה או עוקצה – טהורה, אם התקינה למיתוח, למתוח הבגדים – טמאה. ואם כן גם לענין שבת כן הוא בניטל החור, אבל בניטל חודה הרי אינה ראויה לנטילת קוץ. (ועיין מג"א סקכ"ד, ועיין בטור וש"ע סעיף י"א שכתבו, 'מחט שלימה וכו'. ונראה לי שטעות הדפוס הוא, וכן צריך לומר: 'מחט של יד', וכן הוא בגמרא ורמב"ם שם, מפני שיש מחט של סקאין, והיא גדולה ואינה ראויה לנטילת קוץ, ואסורה בטלטול ודו"ק)
כט בזמן הגמרא היו יושבין על מחצלאות, ולכן ש(י)ירי מחצלאות שבלו, אף על פי שאינן ראויות לישב עליהן - מכל מקום מותר לטלטלן, מפני שלא נפקע שם כלי מעליהם, מפני שראויות עדיין לכסות בהן איזה טינוף, ואפילו אין בהן ג' על ג', והם ככלי שמלאכתו להיתר ומותר אפילו מחמה לצל. ואם זרקן לאשפה מבעוד יום - אסור לטלטלן, כמו בכל שברי כלים שזרקן לאשפה. ויראה לי דעכשיו במדינות שלנו, שידוע שאין משתמשין במחצלאות לישיבה ולשכיבה ורובן לסחורה, גם המחצלאות עצמן - מוקצין הן כדבר שמלאכתו לאיסור, ואין מותרין אלא לצורך גופן ומקומן. וש(י)ירי מחצלאות בזמן הזה, אנו רואין דגם בסתמא הוה כזרקן לאשפה, ולכן נראה לעניות דעתי דאסורין לגמרי כצרורות ואבנים, אלא אם כן ייחדם מבעוד יום לאיזה תשמיש היתר. ואם ייחדן לתשמיש איסור - דינו ככלי שמלאכתו לאיסור, דמותר לצורך גופו ומקומו ולא מחמה לצל (כן נראה לעניות דעתי ברור בדיני מחצלת וש(י)יריה).
ל מטלניות, והם ש(י)ירי בגדים שבלו, אם אין בכל אחת מהחתיכות ג' אצבעות על ג' אצבעות, שזהו השיעור האחרון לטומאה - אסור לטלטלן, מפני שאפילו לעניים אינן ראויות, ונתבטלו מתורת כלי. ואם יש בהם ג' על ג': אם הם של עני - מותרים בטלטול לו ולכל העניים, מפני שמשהים אותם לעשת טלאי בבגדיהם, והוה כש(י)ירי כלים שראוים לאיזה תשמיש, ומותרין לצורך גופן ומקומן. אבל עשירים - אסורים לטלטלן, אלא אם כן יש בכל אחד מהם ג' טפחים על ג' טפחים, דאז חשובין גם לעשירים. וממילא דשל עשירים בפחות מזה - הוה מוקצה אף לעניים, כיון שהבעל הבית הקצה אותם, ואם זרקום לאשפה - בכל ענין אסורים בטלטול. אבל בגד שלם או כלי של[י]מה שזרקן לאשפה - מותרים בטלטול, דבטלה דעתו אצל כל אדם. ודע, דהשכן נגרר אחר הבעל הבית בפרטים אלו (הגר"ז). ויש אומרים דכל הבגדים אף שלא נשתיירו בהם ג' על ג' - מותרים בטלטול, לפי שהם ראוים לכסות בהם דבר המאוס, ושיעורים אלו הם בטליתות של מצוה שבלו שאסורים בתשמיש בזוי. והעיקר כדיעה ראשונה, דכן משמעות סתם לשון הש"ס והפוסקים (שם) דמה שהן ראוין לתשמיש בזוי כזה - לא מקרי בזה תורת כלי. ואם ייחד מבעוד יום לאיזה תשמיש היתר - מותר בכל ענין, ופשוט הוא.
לא הדפוס של המנעל שקורין קאפו"ל - הוה מלאכתו לאיסור, ומותר לצורך גופו ומקומו. לפיכך מנעל בין חדש בין ישן שהדפוס נתון בתוכו ומהודק בו - מותר לשומטו, בין ששומט את הדפוס מתוך המנעל ובין ששומט המנעל מעל הדפוס, שהרי זהו צורך מקומו, והיינו שצריך לחללו של המנעל שהוא יושב בתוכו. וגם לצורך גופו מותר, כגון לכסות בו כלי וכיוצא בזה כדין כלי שמלאכתו לאיסור. ולכן להכניסו לצורך עצמו, כגון שגשמים יורדים עליו או שמונח בחמה - אסור לטלטלו, אלא אם כן בדעתו להשתמש בו איזה תשמיש של היתר, וכמ"ש בסעיף י"ד על פי הירושלמי ע"ש, וכן בכל מלאכתו לאיסור הדין כן.
לב והסנדלים שלנו, אף אותם שיש להם רצועות ונפסקו הרצועות - מותרים לטלטלן, מפני שהן ראוין לנועלם גם בלי הרצועות, ותורת כלי עליהן בכל ענין. ונראה לי דמנעלים וסנדלים שלנו, אפילו הם קרועים למעלה או למטה או מהצדדים, אם רק ראוים לנועלם איך שהוא - מותרים בטלטול. אמנם אם נקרע רוב המנעל באופן שאדם יתבייש לצאת בו - דינו כשברי כלים שאינם ראוים לתשמיש כלל, ודינם כצרורות ואבנים שהם מוקצים לגמרי, ואסורים אפילו לצורך גופן ומקומן (נראה לי). ובהם לא שייך ג' על ג', דזה אינו אלא בבגדים שהם רכים, וכן פוזמקאות ומכנסים וכל מיני מלבושים. אבל מנעלים וסנדלים שהם קשין, וגם לכסות פי כלי אינם ראויים מפני מאיסותן - ואסורים בטלטול. (ומה שהקשה המג"א בסקכ"א מסנדל המסומר שאומר שם לכסות פי הכלי ע"ש, אינה קושיא, דשם גם בחדש דליכא מאיסותא אסור, ומ"ש שראוי לתשמיש אחר, הלא קשים הם)
לג אמנם הסנדלים שהיו בימי חכמי הש"ס יש להם דין אחר, מפני שתמונה אחרת היתה להם, שבלא רצועות אי אפשר לנועלם, והיה להם שני רצועות תפורות לשני צדדיהם, אחת לצד חוץ ואחת לצד שבין הרגלים, וכורכים זו על זו והולכים בהם. ואם נפסקו שתי הרצועות - בטלה מתורת כלי, והוה כשברי כלים שאין ראוים לכלום. ואפילו נפסקה אחת מהם, אם נפסקה מה שבין הרגלים – מותר מפני שביכולת לתקנה ולנועלה, אבל אם נפסקה אותה שלצד חוץ - אסורה בטלטול, דאם יתקנו אותה יתראה לכל וגנאי הוא וילעגו עליו, ולכן בטלה מתורת כלי.
לד אבל איך אפשר לתקנה בשבת, כך אמרו חכמים: דאם נפסקה כשהוא מהלך בכרמלית - מותר לו ליטול גמי לח הראוי למאכל בהמה שמותר בטלטול, וכורכו על הסנדל וקושרו שלא יפול מרגלו. אבל חוט או משיחה - אסור לקשור ולכרוך, דחיישינן שמא ישא(י)רם שם לעולם, ונמצא שעשה קשר של קיימא. אבל הגמי יתירנה אחר השבת, שאין דרך לילך כן. ואף בגמי לח לא התירו אלא בכרמלית, שאי אפשר להצניע שם הסנדל שמא יגנבוהו, ולטלטלו מכרמלית לחצר אסור. אבל כשנפסקה בחצר או במקום שמותר בטלטול ויכול להצניעו - גם בגמי אסור, אלא יצניענו. ונראה לי דאם אין לו סנדל אחר או מנעל אחר - מותר לקושרו בגמי, ורק ברשות הרבים אי אפשר לעשות כן אף אם הגמי בתוך ד' אמותיו, דחיישינן שמא יוציאנו חוץ לד' אמותיו, אבל בכרמלית דרבנן - לא חיישינן (נראה לי). ולענוב בעניבה - מותר גם בחוט ומשיחה.
לה חלוק שכבסו אותו ותלוהו לייבשו על ידי קנה, שנתנו הקנה בתוך החלוק ותלוהו בו בערב שבת, והקנה לא היה מיוחד לכך וגם עתה לא יחדוהו לזה, ונשאר במוקצותו כמקדם, דא(י)לו יחדוהו לכך הרי נעשה עליו תורת כלי, ועכשיו שלא יחדוהו כיצד נוטלין ממנו החלוק - ישמטו החלוק מן הקנה, דבכהני גווני אינו מטלטל הקנה. אבל אסור ליטול הקנה מהחלוק. ואינו דומה לדפוס של מנעל בסעיף ל"א, דהדפוס תורת כלי עליו אלא שמלאכתו לאיסור, ומותר לצורך מקומו, מה שאין כן הקנה הוא מוקצה גמורה שאינו כלי, ואסור גם לצורך מקומו. ולפיכך אם תחבו בו כלי, אפילו כלי שמלאכתו לאיסור - יכול ליטול הכלי מתוכו כמו בדפוס של מנעל.
לו כירה שנשמטה אחת מיריכותיה, דהיינו פטפוטין שלה העשוין כעין רגלים - אסור לטלטלה לצורך גופה ומקומה. ואף על גב דכלי שמלאכתו לאיסור מותר לגופו ומקומו, ובזה שנשמטה אחת מיריכותיה לא נתבטל ממנה שם כלי, מכל מקום מטעם אחר אסור, גזירה שמא יתקע (גמרא קל"ח:), כלומר שמא יחזיר לה הרגל ויתקענה בחוזק, ויתחייב משום בונה. ואף על גב דאין בנין בכלים, מכל מקום בנין גמור – אסור, כמ"ש בסימן שי"ג, ועוד דמדרבנן מיהו אסור. ואין זה כגזירה לגזירה, דבדבר הקרוב לעשות גזרינן, ועוד דיש בזה משום מכה בפטיש, דהוא גמר מלאכה.
לז ולפיכך ספסל ארוך שנשמט אחת מרגליו בשבת או אפילו קודם השבת, וכל שכן כשנשמטו שתי רגליו - אסור לטלטלו ולהניחו על ספסל אחר ולישב עליו, אלא אם כן ישב עליו כך פעם אחת קודם השבת בלי החזרת הרגל, שאז אין לחוש שמא ימלך להחזירה לתוקעה בשבת. אבל כשלא ישב - לא מהני. ואף על גב דלענין מוקצה מהני גם מחשבה, כמו שיתבאר בחריות של דקל, הכא דגזרינן שמא ימלך להחזירה - כל זמן שלא ישב חיישינן. ולהחזיר הרגל לתוכה בשבת - אסור אפילו ברפיון, גזירה שמא יתקענה בחוזק, אלא אם כן דרכה לעולם להיות רפויה, דאז מותר להחזירה כמ"ש בסימן שי"ג. וכל זה הוא כשנשמט, אבל אם נשבר רגל אחת או שתים, והיינו שנשאר מעט מהרגל בתוך הנקב, דאי אפשר להחזיר הרגל כמובן - מותר ליקח הספסל ולהניחו על ספסל אחר ולישב עליו, אפילו לא ישב עליו קודם השבת, דכאן אין לחוש שמא יחזירנה, כיון שראשה האחת נשאר בהנקב (ט"ז סקי"ד). ואפילו בשבת יכול לעשות כן, דלא נתבטל ממנו תורת כלי, ומותר בטלטול. וכן אם זה כמה ימים שנאבד הרגל ובהכרח לו לעשות רגל אחר - גם בנשמט יש להתיר (שם), דבכהני גווני אין לחוש שמא יתקע.
לח איתא בגמרא (קכ"ד:): דלבינים שנשאור מהבנין - מותרים בטלטול, משום דהנשארים הם לישב עליהם ונעשים ככלים, דאין דרך להקצות את הנשארים לבנין. ומכל מקום אם אספם וסידרן זה על זה - גלי אדעתיה שהקצן לבנין ואסורים בטלטול, שאין עליהם תורת כלים. ויראה לי דזה היה בימיהם, שהיה דרכן לישב עליהם, אבל עכשיו הם מוקצים גמורים בכל ענין, שאין מדרכינו כלל לישב עליהם, וגם הנשארים סתמן לבנין עומדים, או לעשיית תנורים שהם כבנין. וכן יראה לי להיפך במה שכתבו הטור והש"ע בסעיף י"ט וזה לשונם: "סולם של עלייה שהוא גדול ועשוי להטיח בו גג - אסור לטלטלו. אבל של שובך - מותר לנטותו ממקום למקום, אבל לא יוליכנו משובך לשובך, כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ויבא לצוד" עכ"ל. והנה של שובך ליכא אצלינו כלל, וגם סולם של עלייה שאסור לטלטלו, אף על גב דוודאי הוא כלי ככל הכלים, ונהי שנאמר דקרוי מלאכתו לאיסור - מכל מקום הא מותר לצורך גופו ומקומו. וצריך לומר דכיון שהוא עשוי להטיח הגג - הוי כהבנין עצמו וכדלתות הבית (מג"א סקל"ח). ולפי זה סולמות שלנו שאינן עשוים להטיח הגג - הוויין כלים ומותר לטלטלן לצורך גופן ומקומן, וכמדומה שכן גם המנהג.
לט קוץ המונח ברשות הרבים, ויש לחוש שמא יזוקו בו רבים - מותר לטלטלו פחות פחות מד' אמות עד שיסלקנו לצדדי רשות הרבים, ועל ידי אינו יהודי מותר להכניסו גם לחצר. ואף על גב דיש בזה גם איסור מוקצה - מכל מקום במקום היזק רבים לא גזרו. ואם הקוץ הוא בכרמלית, וכברחובות שלנו שאין לנו רשות הרבים - מטלטלו כדרכו אפילו הרבה בעקירה אחת, דבמקום היזק רבים לא גזרו על שבות דרבנן, ואין למידין מקוץ לשארי דברים (עיין מג"א סקל"ז).
מ בדבר של מוקצה שרוצה להשתמש בה בשבת בדבר המותר, כמו אבנים או עצים לישיבה, יש פלוגתא בגמרא (נ.) איזה תקון צריך לזה: חד אמר דבעינן דוקא מעשה בפועל ממש, כמו ענפי עץ הנקראים חריות ורוצה להכינם לישיבה, יקשור הענפים מבעוד יום. וחד אמר דדי גם במחשבה, והיינו שיחשוב מבעוד יום לישב עליהם למחר. וחד אמר דגם זה אין צריך כשישב עליהם מבעוד יום, אף בלא מעשה ובלא מחשבה. ופסקו הרי"ף והרמב"ם בפרק כ"ה דין כ"א דדי בישיבה בלבד, וכן פסק הרב שמעון הזקן בתוספות שם, וכל שכן מחשבה דמהני, ורק דעת הרמב"ן דישיבה עדיפא ממחשבה, ומחשבה לא מהני (עיין ב"י). ודעת ר"ת בתוספות שם דבעינן דוקא מעשה, אבל לא כן דעת רוב הפוסקים, וגם רב האי גאון סבירא ליה דדי בישיבה מעט מבעוד יום. וזהו גם דעת הרא"ש והר"ן שכתבו בטור וש"ע סעיף ב': חריות של דקל, כלומר ענפים שקצצן לשריפה - מוקצים הם ואסור לטלטלם. ישב עליהם מעט מבעוד יום - מותר לישב עליהם בשבת, וכל שכן אם חשב עליהם מבעוד יום לישב עליהם אפילו בחול, או שקשרן לישב עליהן עכ"ל. (זהו לשון הטור, והב"י הקדים קשירה למחשבה וזה לשונו: "וכל שכן אם קשרן או חישב" ע"ש, ואין נפקא מינה רק לשון הטור מתוקן יותר ודו"ק)
מא אלא שבדברי הרמב"ם שם יש מקום עיון בזה, וזה לשונו: "נדבך של אבנים שחשב עליו מבעוד יום: אם למדום - מותר לישב עליהם למחר, ואם לאו – אסור. חריות של דקל שגדרן לעצים ונמלך עליהן מערב שבת לישיבה - מותר לטלטלן, וכן אם ישב עליהם מבעוד יום - מותר לטלטלן" עכ"ל. וכיון דבחריות פסק ככל הפוסקים דדי במחשבה או אפילו בישיבה מבעוד יום, אם כן למה בנדבך פסק שצריכה מחשבה ומעשה. ותירץ המגיד משנה דחריות משום דאיכא דקיימי לישיבה ואיכא דקיימי לעצים, ולא נאסרו אלא מפני מחשבתו שגדרן לעצים, ולכן די במחשבה לישיבה שמוציא ממחשבתו הראשונה. אבל נדבך ליכא דקאי לישיבה, ומשום הכי צריך מעשה ע"ש. ועל פי זה כתב רבינו הב"י בסעיף כ"א: "אבל נדבך של אבנים, אף על פי שחשב עליהם מבעוד יום - אסור לישב עליהם אלא אם כן למדום, פירוש: סידרם" עכ"ל, ולפי זה בעצים שלנו צריך מעשה (מג"א סק"מ).
מב אבל מאד הדברים תמוהים, דלבד שזהו נגד דעת הרי"ף והרבה מן הפוסקים, איך אפשר לומר כן, דאם כן למה הצריך עוד בנדבך מחשבה להמעשה. ועוד הלא בחריות פסק דדי גם בישיבה בלבד, ולמה לא הזכיר זה בנדבך כלל. ובאמת לפי עניות דעתי אין כוונת הרמב"ם כלל לזה, וגם בנדבך די בישיבה קצת מבעוד יום, אלא שהדבר מובן דבעינן שיהא הדבר ראוי לישיבה, דאם אינו ראוי מה מועיל הישיבה ואפילו המחשבה כמובן. ונדבך של אבנים, אם המה מסודרים בגובה הרבה - הרי אין ראוים לישיבה, ובעל כורחו צריך לסדרם באופן שיהיו ראוים לישיבה. וזהו שאומר דבכאן לא מיבעיא דישיבה עליהם לא מהני, דאפילו מחשבה לא מהני כיון שאין ראוים עד שיסדרם, וממילא כיון שסידרם שוב אין צריך כלום. ולפי זה הרמב"ם הכי קאמר: דבדבר שאינו ראוי למה שרוצה - בהכרח לעשות איזה מעשה, אבל דבר הראוי כמו חריות - מהני מחשבה ואפילו ישיבה מבעוד יום. ולפי זה מה שכתב רבינו הרמ"א: "ויש אומרים דדין אבנים כדין חריות, וכן עיקר" עכ"ל, וזהו דעת הרי"ף והמרדכי, ולעניות דעתי אין כאן מחלוקת כלל, דאם רק ראוים לישיבה - גם הרמב"ם מודה, וכשאינם ראוים - בהכרח לעשותם ראוים, וממילא דזו היא המעשה שלהם ואין צריך דבר אחר. ולדעתי היא משנה מפורשת בפרק כל הכלים (שבת קכ"ה.): 'האבן שבקירויה: אם ממלאין בה ואינה נופלת - ממלאין בה, ואם לאו - אין ממלאין בה', ופירש רש"י: דלעת חלולה שממלאין בה מים, ומתוך שהיא קלה צפה ונותנין בה אבן להכבידה ע"ש. וקשה למאן דסבירא ליה דמחשבה מועלת, הא כאן ודאי חישב למלאות בה ולמה אין ממלאין בה כשאינו קשור. אלא ודאי משום דאם היא נופלת ממילא דאינה ראויה לשאיבה ולא מהני מחשבה, ובהכרח לעשות איזה מעשה שתהא ראויה לשאיבה.
מג ואין לשאול למה תנן (קמ"ב:): "האבן שעל פי החבית - מטה על צדה ונופלת", ואמרו בגמרא: "לא שנו אלא בשוכח, אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור", והרי"ף והרמב"ם פסקו כן, וכן פסקו הטור והש"ע בסימן ש"ט, דהא כיון שפסקו דדי בישב עליו מבעוד יום, אם כן הכי נמי תסגי בהנחה שהניח האבן מבעוד יום. אמנם כבר הקשה הר"ן ז"ל שם קושיא זו ותירץ: דדוקא בחריות מהני זה, משום דדרכן לישב עליהן, אבל אבן אין דרכו ליתן על פי החבית לסותמה - לא מהני הנחה דמבעוד יום ע"ש, וזהו כסברת המגיד משנה שהבאנו.
מד אמנם הרשב"א ז"ל פירשה באופן אחר (הביאו הר"ן בפרק ד'), דהרשב"א לא סבירא ליה סברא זו, ואצלו הכל שוה כסברתינו. ששאלו ממנו: המייחד אבן לפצוע בה אגוזים אם מותר לטלטלו, והשיב דמותר, אך בעינן שייחדנה לעולם לתשמיש זה. אבל אם ייחדה רק לשבת זו - אינו מועיל וצריך מעשה, וזהו הטעם באבן שעל פי החבית, דבמניח נעשה בסיס לדבר האסור משום דלא ייחדה לעולם ע"ש. הרי דהרשב"א לא סבירא ליה חילוק הר"ן והמ"מ דבעינן דבר שעומד לזה או דרכו בכך, והר"ן ז"ל שם גם כן דחה דבריו וסבירא ליה דגם לשבת אחד מהני יחוד, אלא התם משום דאין דרכו בכך כמ"ש. (ובזה אתי שפיר בדף קכ"ה: בפלוגתא דרבי אמי ורבי אסי ודאמר בגמרא: 'ואזדו לטעמייהו', והתוספות שם תמהו בזה ע"ש, אך לפי דברי הרשב"א והר"ן שאני אבן בהנחה על פי חבית, ולכן בזה רבי אמי מחמיר והלכה כמותו ודו"ק)
מה ולעניות דעתי דעת הרמב"ם הוא דעת שלישית וכמ"ש, דאיהו אינו מחלק בין דבר לדבר כדעת הרשב"א וגם לא מצינו בדבריו דבעינן יחוד לעולם, ולדידיה הדבר תלוי דאם הדבר ראוי לתשמיש כמות שהוא - אז די במחשבה ואפילו בישיבה בעלמא סגי. ומאי דלא סגי באבן שעל פי החבית בהנחה, משום דזה מובן גם כן בחוש דלסתום חבית באבן צריך איזה תקון, ובלא זה אינו מתיישב יפה, ולכן סבירא ליה דבמניח נעשה בסיס לדבר האסור כמו שפ(י)רשנו בנדבך של אבנים. (ומשום הכי מדמה הש"ס שם הך דאבן שעל פי החבית להך דנדבך, אך רבי אסי סובר דאבן קיל מנדבך, דנדבך בלי איזה תקון אינו ראוי כלל, אבל אבן על פי החבית - מונח איך שהוא, ורבי אמי סבירא ליה דדומין זה לזה. ולכן פסקו כרבי אמי, בזה משום דגם רב סבירא ליה כן בפרק נוטל ע"ש. ואף על גב דמרב אין ראיה, דהולך לשיטתו בפרק במה טומנין (שבת נ'.) דגם בחריות צריך מעשה, מיהו על כל פנים בהך דאבן על פי החבית - הוה ליה רבי אסי יחיד לגבייהו ודו"ק)
מו וזה לשון רבינו הב"י בסעיף כ"ב: "אסור לכסות פי החבית באבן או בקעת או לסגור בהן את הדלת או להכות בהן בברזא, אף על פי שחשב עליה מבעוד יום – אסור, אלא אם כן ייחדה לכך לעולם, אבל ייחדה לשבת זו בלבד – לא. והני מילי בדבר שאין דרכה לייחדה לכך, כגון הני דאמרן, אבל בכל מידי דאורחיה בהכי, כגון לפצוע בה אגוזים - ביחוד לשבת אחת סגי. ויש מי שאומר דלא שנא, ויש שאומרים שצריך שיעשה בה שום מעשה של תקון מבעוד יום" עכ"ל. והנה דיעה ראשונה היא דעת הר"ן, והשניה דעת הרשב"א דבכל דבר צריך יחוד לעולם, והשלישית הוא דעת המרדכי, דבאבן צריך איזה מעשה (עיין ב"י). ולפי מ"ש בדעת הרמב"ם תלוי: אם רק הדבר ראוי - מותר תשמיש קצת מבעוד יום, וכל שכן אם חישב עליה מבעוד יום. ונראה דכיון דמוקצה דרבנן - יש לסמוך על המיקל. ודעת רבינו הב"י נראה שתפס דעת הר"ן שהיא דיעה ראשונה לעיקר, ולעיל סימן רנ"ז בהטמנה משמע דלא בעינן יחוד לעולם, ובהטמנה לא שייך תקון בהאבנים (מג"א סקמ"ד). וכן דבר פשוט הוא דלישב על אבן כבד שאינו זז ממקומו כשיושבין עליו - אין צריך שום דבר, דמוקצה לא נאסרה בנגיעה רק בטלטול, ולכן ביכולת לישב על אבן או קורה גדולה אף על גב דמוקצים הם (שם סקמ"א). וכן לישב על עשבים – מותר, כיון שמחוברים לארץ, וכשמזיזן בישיבתו עליהם אין זה טלטול, שהרי הם מחוברים לארץ ואין כאן טלטול. ואפילו אם אולי על ידי ישיבתו עליהם יתל[ו]שו אחדים מהם - הוי דבר שאין מתכוין ואין זה פסיק רישא, וראיה לזה ממה שיתבאר בסימן של"ו דמותר לילך עליהם ע"ש.
מז מותר לחתוך ענף מן הדקל מבעוד יום ולייחדו לדבר המותר בשבת, כמו להניף על השלחן לגרש בו את הזבובים או להסיר הפרורים מעל השלחן, או לאיים על התינוק או לשחוק בו, ואז מותר לטלטלו בשבת. ונראה לי דאם מייחדו בשעה שחותכו - אז לכל הדיעות אין צריך יחוד עולם, שהרי יש כאן מעשה, וכן כשנוטל ענף מן המטאטא שקורין בעזי"ם. אמנם אם בעת מעשה לא חשב כלום - צריך אחר כך יחוד עולם, לדיעה המצרכת יחוד עולם כפי מה שנתבאר בסעיף הקודם, וכשמייחדו לדברים אלו נקראת כלי גמור. אבל בשבת - אסור לתולשו על ידי אינו יהודי (ט"ז סקי"ז), ואפילו תלשו מעצמו - אסור בטלטול, דמוקצה הוא, דבשבת לא מהני יחוד. ואפילו תלשו האינו יהודי מערב שבת, אם הישראל לא ידע מזה עד שבת - הוה מוקצה. ויש להסתפק אם מהני יחודו של האינו יהודי, וכן בכל דבר מוקצה אם יחודו מהני. ונראה דלא מהני, כיון דלהישראל הוה מוקצה בין השמשות מפני העדר ידיעתו מזה - אתקצאי לכולי יומא.
מח פשתן סרוק וצמר מנופץ שנותנין על המכה, אם חשב עליהם מבעוד יום לת(י)תם על המכה, או שנותנם על המכה שעה אחת מבעוד יום או שצבען בשמן, דגלי דעתיה דלמכה קיימא, או שכרכה במשיחה ליתנה על המכה בשבת, דבאלו יש מחשבה או מעשה או שימוש מבעוד יום - אם כן אין בזה משום מוקצה. ומשום רפואה נמי ליכא, שאינו אלא כמו מלבוש שלא יסרטו בגדיו בהמכה. ויש אומרים דלא סגי במחשבה לחוד, וצ"ע דלטלטלן לכולי עלמא סגי במחשבה. (עיין מג"א סקמ"ו שהקשה כן, ועיין ת"ש סקס"ט שמיישב דברי הב"י, ואין נפקא מינה לדינא דהעיקר כדיעה ראשונה, כדמוכח מהב"י סעיף כ"ד שכתבו בשם יש אומרים)
מט עורות יב[י]שים, בין של אומן בין של בעל הבית - מותר לטלטלן, דחזיין לישיבה. אבל לחין - אין ראוין לישיבה ואסורין בטלטול. ויש אומרים דעורות בהמה גסה בין לחין בין יבשין - מותרין בטלטול, אבל של דקה - אסורין, שאינן ראוין כל כך לישב עליהם, אלא אם כן חישב עליהם מבעוד יום לישב עליהם. ויראה לי דזהו בזמן הגמרא, שהיו יושבין על הארץ והיו רגילין לישב על עורות השטוחין על הארץ. אבל האידנא - כל מיני עורות מוקצין הן, דאנו אין רגילין כלל לישב על העורות, אלא אם כן יחדו מבעוד יום להצעה או לשכיבה, ודינם ככלים שמלאכתם לאיסור, דמותר לצורך גופו ומקומו ולא מחמה לצל, דודאי שם כלי על זה.
נ נסרים של בעל הבית - מותרים בטלטול, דלא קפדי עלייהו מלהשתמש בהם, ושל אומן - אסור, דקפיד עלייהו, ואינו מותר אלא אם כן חישב עליהם מבעוד יום ליתן עליהם פת לאורחים או תשמיש אחר. ונסרים של סוחרים וחנוונים - הוי גם כן כשל אומן, דכיון דנותנים עליהם סחורה וודאי קפדי. ומכל מקום נראה דדינם ככלי שמלאכתן לאיסור, דמותרין לצורך גופן ומקומן. (ובזמנינו לא שכיחי נסרים של בעל הבית, אבל של אומנים יש גם אצלינו)
נא עצמות שראוים לכלבים, אפילו נתפרקו מן הבשר בשבת - מותר להעבירן בידיו מעל השלחן, דאינן מוקצין כיון דראוין לכלבים. ואף על גב דמבעוד יום היו מוכנים לאדם ולא לכלבים - קיימא לן כרבי שמעון דסבירא ליה: 'מוכן לאדם - הוי מוכן לכלבים'. ואי משום נולד, הא קיימא לן דנולד מותר בשבת, כמ"ש בסעיף ו'. ובאמת למאן דסבירא ליה נולד אסור - אסורים מלטלטל, אבל אנן קיימא לן דנולד מותר, כדעת רוב הפוסקים. וכן קליפות הראויות למאכל בהמה, ואפילו נתקלפו בשבת, וכן פירורים שאין בהם כזית, דסתמייהו למאכל בהמה עומדים - ומותרים להעבירן מעל השלחן. אבל עצמות קשים שאינן ראוין לכלבים, וקליפין שאין ראוין למאכל בהמה כמו קליפי אגוזים ושק[י]דים וביצים וכיוצא בהם - אסור לטלטלן, אלא מנער את הטבלא כולה ומנערן לזוית או לחוץ. ואין הטבלא נעשית בסיס לדבר האסור, שזה לא אמרו אלא בהיתה המוקצה עליו בין השמשות ולא באמצע שבת, דאין מוקצה לחצי שבת, ועוד שהרי לא היה דעתו להניחן שם כל היום, ועוד דהוי בסיס לאיסור ולהיתר, שהרי גם פת היה על השלחן. ועוד, דאין זה מניח בכונה, שהרי אינו חושש היכן יפלו, ודינם כשכח דלא נעשה בסיס (עיין מג"א סק"נ). ואם רצה - זורקן בלשונו מאחוריו, כלומר שבעת אכילתו זורק הקליפין בלשונו, וטוב לאחוריו מלפניו, דלמה יטיל לפניו קליפין ולהמאיס את המקום ועיין בסעיף נ"ה.
נב ומכל מקום אין זה כגרף של ריעי דמותר לטלטל בידים, דאין זה מאוס כל כך. ואין לשאול דאם כן איך מותר לנער את הטבלא, הא הוה טלטול מן הצד לצורך דבר האסור, ואסור כמ"ש בסימן שי"א, דיש לומר דזה עדיף מטלטול מן הצד. ועוד דכיון דמאיס קצת, נהי דאינו כגרף של ריעי ממש דשרי בטלטול להדיא, מכל מקום בטלטול בכהני גווני ודאי מותר. ואם יש פת על השלחן - מותר להגביה הטבלא כולה ולטלטלה עם הקליפים, מפני שהם בטלים אגב הפת. ולכן אף על גב דבסימן ש"ט יתבאר דבבסיס לאיסור ולהיתר לא התירו טלטול להדיא כשיכול לנער ע"ש, מכל מקום בכאן התירו מפני שהם בטלים להפת. אבל אם אין שם פת - לא התירו להניח אצלם ככר ולטלטל להדיא כמו במת, ויש אומרים דגם בכאן מותר, והעיקר כדיעה ראשונה (עיין מג"א סקנ"א). ואם היה צריך למקום השלחן, אפילו אין עליה פת אלא עצמות וקליפין שאין ראוים לכלבים ולבהמה - מותר להגביה את השלחן ולטלטלם, דכיון שהשלחן לא נעשה בסיס להם מטעמים שנתבארו, הרי הוא מטלטל דבר המותר, ודבר האסור נטלטל מאליו. ורק במקום שדי לו בניעור לא התירו לו לטלטל להדיא, ולא כשאי אפשר לו באופן אחר.
נג חבילי קש וחבילי עצים רכים הראוים לבהמה: אם הזמינם למאכל בהמה - מותר לטלטלן אפילו הם גדולים הרבה. אבל אם לא הזמינם - הרי הם מוקצה, משום דסתמייהו להסקה הן עומדין. ולכן במדינתינו שהקש אינו עומד להסקה אלא למאכל בהמה או לשכב עליו - מותר לטלטלו. ויש מקומות שעומדים לכסות בהם גגות, ואסורים בטלטול כאבנים וצרורות, דאין עליהם תורת כלי כלל, והכל לפי המקום. וחציר יבש שקורין הֵיי - עומד למאכל בהמות ומותר בטלטול.
נד כל דבר שהוא ראוי למאכל מין חיה ועוף המצוים - מותר לטלטלו, ואפילו אינו ראוי למיני חיה ועוף שהם הרוב, כגון החצב שאינו ראוי אלא לצביים והחרדל שאינו ראוי אלא ליונים - מותר לטלטלם במקום שהצביים והיונים מצויים, דהיינו במקום שדרך סתם בני אדם לגדלן ורגילין בכך, ולא די במה שמצויים אצל השרים בלבד. ודבר שאינו ראוי אלא לחיה ועוף שאין מצויין באותה העיר, אם יש לו מאותו מין חיה או עוף - מותר לטלטל המאכל הראוי להם, ואם לאו - אסור. ולכן אסור לטלטל העצמות במקום שאין כלבים מצוין, כגון אם שובת בשדה או במלון שאין בו כלב, בין שנתפרקו מן הבשר בערב שבת ובין שנתפרקו בשבת. וזהו בעצמות רכין, אבל הקשין - אסור בכל מקום, והם מוקצין גמורין כאבנים וצרורות.
נה גרעיני תמרים, במקומות שדרכן להאכילן לבהמות - מותר לטלטלן. ומכל מקום אדם חשוב צריך להחמיר על עצמו שלא לטלטלם אלא על דרך שינוי, כגון שיניח אצלם חתיכת פת או שאר דבר המותר בטלטול ויטלטלם יחד, לפי שבמקומות הרבה אין מאכילין אותם כלל לבהמות, לכן יש לו להחמיר בהן אף במקום שמאכילין. וכל הקליפין והגרעינין שאינן ראוין לבהמה - אוכל את האוכל וזורקן בלשונו לאחוריו. ולא יזרקם בידיו, וגם לא יזרקם בלשונו לפניו ויסמוך בדעתו שכשיתקבצו הרבה מהם לפניו ויהיה בעיניו כגרף של ריעי ויהיה מותר להוציאן בידים, לפי שאסור לעשות גרף של ריעי לכתחלה, וגם לא בכל הדברים אפשר לחשוב כגרף של ריעי.
נו וכתב הרמב"ם בפרק כ"ו דין י"ז: אין מטלטלין שברי זכוכית אף על פי שהן מאכל לנעמיות, וזהו בת היענה, ולא חבילי זמורות אף על פי שהן מאכל לפילים, ולא את הלוף אף על פי שהן מאכל לעורבין, מפני שאין אלו וכיוצא בהן מצוין אצל רוב בני אדם" עכ"ל. ולכן מי שיש לו - מותר לטלטל הראוי לו כמ"ש, וכגון שמגדלן למלאכה או ליופי. אבל אסור לגדלן בשביל להורגן ולמכור הבשר, דאסור לעשות סחורה בדבר האסור לאכול, כמ"ש ביורה דעה סימן קי"ז.
נז עוד כתב שם: "מטלטלין בשר תפוח, והיינו מסריח, מפני שהוא מאכל לחיה. ומטלטלין בשר חי בין תפל בין מליח מפני שראוי לאדם, וכן דג מליח. אבל התפל - אסור לטלטלו" עכ"ל. ואצלינו שאין חיות מצויות - אסור לטלטל בשר תפוח, אבל הטור והש"ע סעיף ל"א כתבו: מפני שראוי לכלבים, וכלבים מצוים בכל מקום ומותר לטלטלו, והרמב"ם נקיט לשון הגמרא (קכ"ח:) ע"ש. ועל הטור וש"ע יש לומר שבזמן הגמרא היו חיות מצויות, לפיכך אומר: מפני שהוא מאכל לחיה, ובזמן הטור וש"ע לא היו מצויות, לפיכך כתבו לכלבים (ק"נ שם), אבל לא כן משמע לשון הגמרא ע"ש. ואמנם בתוספות שם פירשו דתפוח אינו מסריח אלא הוא בשר תפל, וכן הוא בפירוש רש"י שברי"ף ע"ש וצ"ע (ועיין דרישה).
נח וגם מה שכתב על בשר חי תפל מפני שראוי לאדם, וכן כתב רבינו הב"י, יש תימא דבגמרא שם אמרו דזהו רק בבר אווזא ולא בשאר בשר ע"ש. ולכן באמת כתב הטור על תפל מפני שראוי לכלבים ע"ש. ואף על גב דעומד לאדם, כבר נתבאר דקיימא לן כרבי שמעון, דמוכן לאדם הוי מוכן לכלבים. אלא שיש מי שאומר דזהו כשרוצה ליתנה לכלבים, כגון שמתה, אבל בשר תפל הא לא יתנה לכלבים, ואם כן גם לרבי שמעון הוי מוקצה (ט"ז סק"ך). ואיני רואה הכרח בזה, דאטו מכרחינן ליתן לכלבים, דכיון דרק ראוי לכלבים - אינו מוקצה. וראיתי שהביאו גירסאות אחרות בגמרא בענין זה (א"ר סקס"ט ועיין דרישה), ואם כן אי אפשר לנו לעמוד על הבירור בכוונתם. מיהו לדינא לדידן כל בשר חי - מוקצה הוא, דאין אנו אוכלין בשר חי כלל, אפילו בר אווזא, וגם לכלבים לא יתנו, שחסים על זה, וסברא זו כתבו בעל המאור והרא"ש (עיין מג"א סקנ"ו). וביצה חיה כשנולדה מאתמול, נראה לי דאינה מוקצה, דכמה בני אדם שותים אותם חיים. ושומן צונן חי - גם כן אין אוכלין אותו והוי מוקצה (שם), ואינו יהודי שהרג בהמה בשבת - מותר בטלטול (שם), ועוד שאינו מקצה מדעתו כלום.
נט קמיע אף על פי שאין יוצאין בו אף לכרמלית (שם סקנ"ז), מכל מקום אינה מוקצה ומותרת בטלטול. והטעם נראה שהרי בבית ובחצר אם ירצה לשאת אותה מי ימחה בידו, ויש מי שמתיר אפילו לכרמלית (שם בשם רש"ל). ואפילו למי שאוסר (שם), מכל מקום בחצר ובבית מותר, ואין לגזור שמא יצא ברשות הרבים, דאין לגזור זה בדבר שהוא מחזיק לרפואה, ועל כל פנים רחוקה היא מן המוקצה. ופשיטא שכל מיני רפואות מותר הבריא לטלטל, כשצריך ליתנם לחולה.
ס כל דבר מטונף, כמו ריעי וקיא וצואה, בין של אדם בין של תרנגולים וכיוצא בהם, וכן של בהמות ושל כלבים וחזירים, וכן עכבר מת וחולדה מתה ואפילו תרנגולת מתה וכן כל מיני נבלות, אבל צואה של סוסים נראה שאינם מסריחים ולא חשיבי כגרף של ריעי, ואפשר דהאיסטניס קץ נפשו גם בזה, וכל אלו אם מונחים בבית או בחצר מקום שמשתמשים בו תדיר - מותר להוציאם בידים לאשפה או לבית הכסא. ופשוט הוא שאם יכול לעשות על ידי אינו יהודי יעשה על ידו, וכן מוטב על ידי קטן מעל ידי גדול. והטעם שהותר להוציא בידיו - דגדול כבוד הבריות. וכן אם הם במבוי במקום דריסת הרגל - מסלקו לצדדין, אבל אם מונחים בחצר במקום שאינו משתמש שם, וכל שכן אם מונח באשפה שבחצר או בחצר אחרת - דאסור בטלטול. וכן בבית הכסא עצמו אם על מקום שצריך לישב אינו נקי ואי אפשר לישב שם - מותר לנקות המקום (שם סקנ"ט). ואם המקום אינו מקום שיושבים שם, אלא שמתירא מפני התינוק שלא יתלכלך, לפנות בידים – אסור, אלא אם כן על ידי אינו יהודי, אך יכפה עליו כלי.
סא ויש להסתפק בגרף של ריעי כשהיתה מערב שבת והיה יכול לנקותה מבעוד יום שידע שיצטרך לישב שם בשבת, אם לא ניקה מבעוד יום אם מותר לנקותה בשבת. ובגמרא (קכ"א:) משמע להדיא דדוקא כשנמצא בשבת ע"ש, וכן מסתבר, דכיון דהיה יכול לעשות מבעוד יום - לא נתיר לו בשבת אלא אם כן על ידי אינו יהודי (וממה שיתבאר בסעיף ס"ג לא משמע כן וצ"ע).
סב ואף על פי שהותר להוציא גרף של ריעי, והיינו הכלי שהדבר המאוס בתוכו, וכן עביט של מי רגלים, מכל מקום להחזיר הכלי לבית - לא הותרה, דמוקצה הוא כיון שאינו ראוי לתשמיש, אלא אם כן נתן לתוכם מים, והמים ראוים לשתיית בהמה. וזהו אם כששפך הריעי או המי רגלים העמיד הכלי על הקרקע, אבל אם אוחזה בידו עדיין - מותר לטלטלה ולהניחה במקום המיוחד לה, כדין כל מוקצה שאם רק אוחזה בידו מותר לטלטלה למקום אחר, כמ"ש בסעיף י"ח. וכן אם הכלי היא כלי תשמיש לשפוך בה שופכין - גם כן מותרת בטלטול, ומעשים בכל יום ששופכין השופכין ומחזירים הכלי למקומה לשפוך בה עוד. וכן אם צריך לתינוק לצרכיו - מותר בכל ענין לטלטלה, שכל מה שלצורך האדם שצריך לזה מותרת בטלטול.
סג אין עושין גרף של ריעי לכתחלה, והיינו להביא דבר שעתיד לימאס בכדי שאחר כך יהיה מוכרח להוציאה, ולמה לנו לגרום טלטול מוקצה בחנם במקום שאין הכרח. ומכל מקום אם עבר ועשאו - מותר להוציאו, וכן במקום היזק - מותר לעשות גרף של ריעי לכתחלה בכדי להציל מן הנזק, כמעשה שהובא בגמרא (ביצה ל"ו:) שהיו גשמים יורדים בבית הריחים והיו הריחים מתקלקלים, והתירו להכניס לשם מטתו ולקבוע שם ישיבתו, ויהא מותר להוציא הריחים משם וכן כל כיוצא בזה. ודוקא לעשות שם ישיבת קבע, אבל בישיבת עראי - לא הותרה (עיין מג"א סקס"ב שכתב: הלשון 'כדי להוציאו' אינו מדוקדק, ולא ידעתי למה, שכן גם לשון הטור והב"י ע"ש וכן מוכרח ודו"ק).
סד מכניס אדם מבעוד יום מלא קופתו עפר ועושה בה כל צרכו בשבת, ואינו מוקצה כיון דאזמניה מבעוד יום. ואפילו למאן דמצריך מעשה אינו מצריך בכאן, דעפר אינו ראוי למעשה, וכל שכן אנן דקיימא לן דאין צריך מעשה, כמ"ש בסעיף מ'. אמנם בעינן שייחד קרן זוית להעפר ששם יונח, ומשם יקחוהו למה שנצרך, דאם לא ייחד לו מקום, הרי הוא בטל אגב הקרקע ואסור לטלטלו. ומהאי טעמא לא מהני גם אם יאמר מערב שבת: 'הנני מכין את כל העפר הנמצא בחצר לתשמישי', ואפילו אם בענין אחר מהני, בכהני גווני לא מהני, משום דבטל אגב ארעא. ויראה לי דבבית שיש רצפה - אין צריך קרן זוית, דבשם לא שייך ביטול להקרקע, שהרי אינו מונח על הקרקע. והצוברים חול במקום אחד ומטמינים בו פירות, כמו צנון וכיוצא בזה - מותר ליטלם בשבת, שהרי החול הוזמן לכך ואינו מוקצה, ועיין בסימן תצ"ח סעיף ל"א.
סה כבר נתבאר דמוקצה דבעלי חיים היא המוקצה היותר גדולה, דאפילו רבי שמעון מודה בה, ולכן אסור לטלטל שום בהמה חיה ועוף. והנשים יש שאינן יודעות מזה ואוחזין תרנגולת בשבת, וצריכים להודיען שאיסור גדול הוא זה. ומכל מקום מותר לכפות סל לפני אפרוחים כדי שיעלו וירדו. ואין אומרים איך נטלטל כלי בשביל דבר המוקצה, דקיימא לן: 'כלי ניטל אפילו לדבר שאינו ניטל בשבת' (מ"ג. ע"ש). ובעודם עליו - אסור לטלטלו, ואם היו עליו בין השמשות, 'מיגו דאתקצאי לבין השמשות - אתקצאי לכולי יומא'. אבל באמצע שבת מותר לטלטלו כשירדו, דאין מוקצה לחצי שבת. ואין לומר כיון דבעודן עליו אסור לטלטלו איך מותר לכפות הסל לפניהם, והא מבטל כלי מהיכנו. דיש לומר כיון דדרכן לירד - אין זה ביטול כלי מהיכנו, ועוד דהא בידו להפריחם על ידי קול (תוספות שם).
סו כל בהמה חיה ועוף לבד תרנגולת מדדין אותן בחצר, דהיינו שאוחז בצוארן ובצדדן ומוליכן אם צריכים לכך מפני צער בעלי חיים, דאם לא כן גם בכהני גווני אסור. אבל ברשות הרבים - לא התירו, דגזרינן שמא יגביהן ויתחייב, דבבהמה לא אמרינן 'חי נושא את עצמו', כמ"ש בסימן ש"א, אבל בחצר משום איסור מוקצה לא חששו לזה. ונראה דהוא הדין בכרמלית מותר, ובלבד שיזהר שלא יגביהו רגליהם מן הארץ, שהרי מוקצין הן ואסורין בטלטול, לבד בתרנגולת שאסור לדדות אותה מפני שבטבעה מגבהת עצמה מן הארץ ונמצא שמטלטלה. והרמב"ם כתב בטעם: "מפני שהיא נשמטת מן היד ונמצאת אגפיה נתלשין" (סוף פרק כ"ו). ונראה לי שהוכרח לזה, דאם נאמר דמגבהת עצמה, הלא היא בכלל ד'חי נושא את עצמו'. אלא ודאי מטעם אחר הוא, וחשיב ליה פסיק רישא, דאם לא כן אין איסור בדבר, אבל דוחים אותה בידים עד שתכנס (עיין מג"א סקס"ט שתמה על הרמב"ם ולפי מ"ש אתי שפיר).
סז והאשה מדדה את בנה אפילו ברשות הרבים, והיינו כשמגביה רגל אחת ומניח רגל אחת, דבכהני גווני אפילו תגביהנו - חי נושא את עצמו. ובלבד שלא יהא קטן כל כך שגורר רגליו, דבכהני גווני לא אמרינן 'חי נושא את עצמו', ויש בזה חיוב חטאת אם תגביהנו. ולכן אם הוא כפות או חולה, אפילו גדול – אסור, ואפילו בכרמלית אסור לגוררו, דזהו כנושא ממש. אבל כשמגביה רגלו אחת ומניח רגל אחת והוא בריא ואינו כפות – מותר, דכשנשען עליה לעולם רגלו אחת על הארץ, ורק רגלו האחרת נגבה מעל הארץ, וסומך על אמו. (והמאור סובר דגם במגביה רגל אחת חייב אם נושאו ואינו נושא את עצמו, אלא שמכל מקום משום צער התינוק לא גזרו שמא יגביהנו, ולפי זה גם בגורר מותר, כיון דחד דינא אית להו, והרי אינו כן וצע"ג, ודבריו הם בריש פרק נוטל והובא במג"א סקע"א. ומ"ש המג"א בדין כיס תלוי בצואר תינוק, כבר בארנו זה בסימן ש"א, שבשם נתבארו כל דיני הוצאה)
סח וכבר נתבאר דמוקצה מותר בנגיעה ולא בטלטול, וכן נתבאר שבנפיחה מותר לטלטלה אם היא קלה שהולכת על ידי נפיחה, וכן ברגלו וכלאחר יד מותר. מיהו נראה דכל זה הוא לצורך קצת, אבל שלא לצורך כלל - למה יעשה כן.
סט איתא בגמרא (קכ"ד:): מגופת חבית שנכתתה - היא ושבריה מותר לטלטלן בשבת, כשראוין לכיסוי כלי (רש"י). ולא יספות (יחתך) ממנה שבר לכסות בה את הכלי ולסמוך בה כרעי המטה. ופירש רש"י: לא יתקן להסיר בליטותיו ועוקציו בשבת, דעביד כלי והוה מכה בפטיש עכ"ל. אבל הרמב"ם בפרק כ"ו דין ג' כתב: "מגופת חבית שנתכתתה היא ושבריה - מותר לטלטלן, ואם זרקה לאשפה מבעוד יום - אסור לטלטלה. כלי שנתרועע, לא יתלוש ממנו חרס לכסות בו או לסמוך בו" עכ"ל. ואינו מפרש כרש"י דמשום תקון הבליטות והעוקצים הוא, אלא דהכי פירושו, דאימתי התירו השברים - כשכבר נתלשו מהכלי. אבל כשעדיין לא נתלשו, אף על פי שנתרועעו כל כך עד שעומדים להפרד - מכל מקום אסור לתולשו בידים. (וכן הוא הפירוש בש"ע סעיף מ"ד ע"ש, ולא הביא פירוש רש"י, משום דלהרמב"ם גם בלאו הכי אסור ודו"ק)
ע הכדורים שמשחקים בהם הם מוקצה, שהרי אינם ראוים לתשמיש. ואף גם לכסות בהם כלים אינם ראוים, מפני שהם מטונפים מטיט ועפר הנדבק בהם בעת השחוק, וממילא דאסור לשחוק בכדורים בשבת. ויש אומרים דכיון דראוין לשחוק, ובהשחוק אין איסור למתענגים בזה - לפיכך מותרים בטלטול ומשחקים בהם. ויש שמתירין רק ביום טוב ולא בשבת, ואינו עיקר (מג"א סקע"ג), וכן המנהג להקל. אמנם בירושלמי פרק ד' דתענית (הלכה ה): דעיר אחת חרבה בשביל שהיו משחקין בכדור בשבת, וכן הוא במדרש איכה על פסוק: 'בלע ד' ולא חמל' ע"ש.
עא תולעת המשי נושאין אותן תחת האצילים, ובשם מתחמם ומוליד, וממילא שבשבת אסור לישא אותם מפני שני דברים: מפני שהוא משא, ועוד דקמוליד בשבת, ומטעם זה גם ביום טוב אסור. ויש אוסרים לטלטל בגד שעטנז בשבת, דכיון שאינו ראוי ללבישה ולכיסוי - ממילא דהוא מוקצה, ויש מתירים, שהרי תורת כלי עליו. ומיהו זה ודאי דיותר מכלי שמלאכתו לאיסור אי אפשר לדון בו, וגם כן מותר לצורך גופו ומקומו (וכן כתב המג"א סקע"ד בשם היש"ש, ומ"ש בשם האגודה לאסרו לגמרי הוא דבר תמוה).
עב מותר לטלטל מניפה בשבת לצורך הזבובים לגרשם, שהרי צרכי האדם הוא, וכן מכבדות שמכבדין בהם הקרקע - מותר לטלטלן. ולמאן דסבירא ליה בסימן של"ז דאסור לכבד הבית - דינה ככלי שמלאכתו לאיסור, אך אנן קיימא לן דברצפות שלנו מותר, שהם מרוצפים כמ"ש שם, ממילא דהוויין מלאכתן להיתר. והרשב"א ז"ל התיר לטלטל האיצטרלו"ב בשבת, שהוא כלי של חוזי כוכבים, מפני שהוא מתיר ללמוד חכמה בשבת. אבל להרמב"ם שאוסר בשבת זולת לימוד התורה יש להסתפק בדבר, וכבר נתבאר בסימן ש"ז סעיף י"א, ובארנו שם דמעיקר הדין ודאי מותר ע"ש.
עג כתבו רבותינו בעלי הש"ע בסעיף נ"א: "מה שמורה על השעות שקורין ארילוזי"ו, בין שהוא של חול בין שהוא של מין אחר יש להסתפק אם מותר לטלטלו, וכבר פשט המנהג לאסור" עכ"ל. והטעם דדמי לכלי של מדידה ומלאכתה לאיסור, ואי משום שעל ידה יודעין הזמן להתפלל וללמוד, מכל מקום עצם המדידה אינה מצוה, וכי יוכל לעשות מצוה על ידי דבר האסור (מג"א סקע"ח בשם מהרי"ל). ועוד דהא לזה אינו מוכרח לטלטלו בידיו, דביכולתו לבא ולראות כמה שעות כעת על היום.
עד וזהו הכל בימיהם שלא היה להם מורי שעות מתוקנים, אבל עכשיו שעושים קטנים מכסף וזהב ונושאים בחיקם כתכשיט - פשיטא שהם מותרים בטלטול, וכך נהגו גדולי עולם (כמ"ש הש"ת סקמ"ט בשם הפנים מאירות והחכם צבי והגאון רבי נפתלי ועוד ע"ש). אך זהו בהקטנים ולא בהגדולים העומדים אצל כותלי הבית, דאלו ודאי דינם ככלים שמלאכתם לאיסור, ואינם מותרים בטלטול רק לצורך גופן ומקומן, וכן המפתחות והמשקולת שלהם (עיין ש"ת שם).
עה יש לפעמים אפילו דבר הראוי בשבת, אלא שהבעלים הם עשירים ואצלם אין חפץ כזה ראוי לכלום, ואין דרכם להשתמש בו ועומד להזרק לאשפה, וממילא דהוי מוקצה, שבטלה ממנה תורת כלי. ואז גם העני אסור לטלטלו כיון שהבעלים הקצוהו, אלא אם כן זכה בו העני מערב שבת ונעשה שלו, דאז מותר בטלטול. ומכל מקום העשיר אסור בטלטולו אף שהחפץ הוא של עני גם מקודם, ורק העשירים הדרים בבית העניים מותרים בטלטולם, משום דלענין זה בטל השכן להבעל הבית, אף על פי שהשכן הוא עשיר והבעל הבית הוא עני. וכל זה כשהדבר אינו חשוב אצלו מפני עשירותו, אבל אם מצד איסור הוה מוקצה אצלו, כגון יין לנזיר - לא נעשה מוקצה בשביל כך, כיון שאחרים מותרים בו, ולכן גם הנזיר עצמו מותר בטלטולו, וכן כל כיוצא בזה (ועיין ט"ז סקכ"ה ומג"א סקע"ט שהאריכו בזה, מיהו לדינא הוא כמ"ש, וכן כתב הגר"ז ע"ש).
Previous ChapterNext Chapter