כג ביאור הדברים: דלהפוסקים שפסקו כרבי יוסי דבנתינת מים בעלמא לתוך הקמח לא מקרי גיבול, ולכן באלו הדברים חרדל ושחלים ושום, כיון שנלוש החרדל מערב שבת והשחלים והשום נידכו מערב שבת - שוב מותר בשבת ליתן לתוכן משקין. רק לא יטרוף בכח, דזהו הלישה שלהם, אלא מערב מעט מעט בנחת. והנתינה לאו כלום הוא, דאינה לישה לרבי יוסי. ומכל מקום הטריפה המעטה, יש אומרים שלא תהיה בכף אלא באצבעו, או שינענע בהכלי עצמו. וכשלא נלוש החרדל מערב שבת, והשחלים והשום לא נידכו מערב שבת, הגם דהנתינה של המשקין לאו כלום היא, מכל מקום בהכרח שילוש מעט או ידוך מעט, דאם לא כן אינם ראוים לאכילה. ואפילו נלוש ונדוך מערב שבת - אסור לישה גמורה בשבת, ויש בזה חיוב חטאת. ואפילו החרדל שכבר נלוש, מכל מקום עיקר לישתו הוא כשנתערב בהמשקין, וטריפה בכח זהו לישתם. ולכן לא התירו רק ליתן מעט מעט ולערב באצבע, או על ידי נענוע הכלי, ולדיעה ראשונה גם בכף, רק ליזהר לטרוף בקלות. והיש אומרים סבירא ליה כרבי, ולכן גם נתינת המשקין לתוכן צריך מבעוד יום, דאם לא כן גם הנתינה הוי כלישה לרבי. ואם לא נתנו משקין מבעוד יום - אסור לגמרי, אך כשנתנו מבעוד יום - מותר להוסיף משקין בשבת. אמנם אפילו לדיעה זו, על ידי שינוי – מותר, כמו בשתיתא דלעיל. ואף על גב דלא דמי, דשתיתא אין בה גיבול מן התורה כמ"ש, ולכן מותר על ידי שינוי, מה שאין כן באלו, יש לומר דסבירא ליה דגם באיסור תורה מותר על ידי שינוי, או אפשר דסבירא ליה דגם באלו אין איסור תורה. (עיין מג"א סקכ"ב שכתב דלהיש אומרים גם בקמח קלי שנתבאר צריך ליתן המשקה בערב שבת, ולא משמע כן מהטור ש"ע. ולפי מ"ש אתי שפיר, דבשם אין הלישה מדאורייתא, ומה שאסרו במורסן בסימן שכ"ד, יש לומר דבמאכל בהמה החמירו מפני שהוא הרבה ומיחזי כמגבל ודו"ק)