לה ואפילו אם נפרש התולש את הכנף לאחר מיתה, וכן כתב הר"ן בפרק כלל גדול, מכל מקום זהו בעוף ולא בבהמה. והכי מפורש בבכורות (כ"ה.) דתולש לאו היינו גוזז, ורק בעוף חייב בתולש, דהכי אורחיה ולא בבהמה ע"ש, וכן פסק הרמב"ם בפרק א' ממעילה, דתולש לאו היינו גוזז ע"ש. והירושלמי שהביא דתולש מבהמה מתה חייב, שתלישתה זו היא גזיזתה, בירושלמי ליכא בהמה, ואעוף קאי. והכי איתא בירושלמי: דמקשה על ריש לקיש שפוטר בתולש בקדשים, והא איהו אמר התולש כנף בעוף חייב משום גוזז. ומתרץ דלא דמי, דבעוף שאין גיזה תלישתה זו היא גיזתה, מה שאין כן בבהמה. תדע לך שהוא כן, דתני: "תלש מן המתה – חייב, תלישתה זו היא גיזתה" עכ"ל. ופירשו המפרשים דתלש מן המתה - אפילו בבהמה חייב ע"ש, ואני תמה על זה מהך דממחק שכתבנו. ולכן נראה לעניות דעתי דאעוף קאי, והכי פירושו: תדע לך שתולש לאו היינו גוזז, שהרי שנינו דגם תולש לאחר מיתה חייב, ולאחר מיתה ודאי דליכא סברא לומר בבהמה דתולש היינו גוזז. ואף על גב דגוזז חייב גם לאחר מיתה, דכן שנינו בתוספתא וכן פסק הרמב"ם בפרק ט' דין ז' דגוזז צמר או שיער מן הבהמה והחיה בין מן החי בין מן המת - חייב ע"ש, מכל מקום לומר גם בלאחר מיתה דתולש הוי גוזז אין סברא, ורק בעוף דליכא גיזה יש סברא לומר כן, משום דבעוף תולש הוא גוזז, וגוזז שייך גם לאחר מיתה. אבל תולש אינו אלא מחיים, כמו בעץ במחובר, ולאחר מיתה דומה לתלוש. (כן נראה לעניות דעתי, והרמב"ם בפרק ט' פסק דתולש כנף מן העוף - הרי זה תולדת גוזז, ובפרק י"א פסק: המורט נוצה - הרי זה תולדת מוחק, וכן מפורש בגמרא ע"ד: וכמ"ש. אבל משום תולש לא מחייב, וגם בירושלמי שם כן הוא ע"ש, ואם לאחר מיתה חייב בתולש, איך חייב משום מוחק, והוה תרתי דסתרי וצע"ג)