כה מצוה לחזור אחר עירובי חצרות, ומברך 'על מצות עירוב'. ואימתי מברך - בשעה שמקבץ אותו מבני החצר, או בשעה שמזכה להם. ואומר: "בהדין עירובא יהא שרא לן לאפוקי ולעיולי מן הבתים לחצר, ומן החצר לבתים, ומבית לבית כל הבתים שבחצר - לכל שבתות השנה." ויש שרוצה להוסיף גם 'ליום טוב', ואין המנהג כן. ואם גבו העירוב ולא ברכו עליו - אין הברכה מעכבת ומותרים לטלטל, שאין הברכות מעכבות. ולא דמי לעירובי תבשילין לקמן סימן תקכ"ז, דהברכה מעכבת, דהתם העיקר הוא הברכה, כדי שיברור מנה יפה לשבת, ובלא זה אינו כלום. אבל הכא, העיקר הוא ההשתתפות או הזיכוי. ואין לומר דאם כן לא הוה הברכה עובר לעשייתן. דאינו כן, דקודם שנכנס שבת מקרי עובר לעשייתן. ואיש אחר שאינו מבני החצר - לא יברך ברכה זו, כיון שאין לו שייכות בעירוב זה, ואינו עושה שום מעשה שיברך על זה. ולכן אין זה דומה לשארי מצות שגם אחר מברך. ואם חל יום טוב בערב שבת אם מותר לזכות ביום טוב, יתבאר בסימן תקכ"ח שאסור, ע"ש. ודע, דיש נוסחות שכתוב בהן בהדין עירובא גם 'מגג לגג'. ואין צורך בה, דבלאו הכי מותר לטלטל מגג לגג, כמ"ש בסימן שע"ב. ואפוטרופוס של קטן יכול לערב בעדו, כלומר ליתן חלק בעירוב בשביל הקטן. ולא אמרינן, הרי הקטן יכול לטלטל בלא עירוב, דקטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין עליו להפרישו כמ"ש בסימן שמ"ג. מכל מקום, לכתחלה לא שבקינן ליה שיעשה באיסור, ועוד כדי שביתו לא תאסור על כל בני החצר, כשלא יהיה לו חלק בו. (עיין מג"א ססק"כ דהאריז"ל היה מברך ואחר כך היה מזכה לבני החצר, ותמה המג"א ע"ש. ויש לומר דעשה כן כדי שתהא הברכה עובר לעשייתו, והיה מברך ומזכה ואומר בהדין וכו'. וזה שכתב הלשון 'אחר שיערב בעדו יזכה גם לאחרים' הכי פירושו - כשעושה הברכה על הפת הרי רצונו בעירוב, ומזכה לאחרים גם כן ונגמר העירוב ודו"ק)