Aruch HaShulchan, Orach Chayim Siman 372

Siman 372

Presented here for study, not as a practical ruling. The Shulchan Aruch rules by Sephardi custom, the Rema's glosses by Ashkenazi custom, and the Kitzur follows Ashkenazi custom. For a practical question, ask your rabbi.

English not available yet

א דע, דכשגזרו שלמה ובית דינו על עירובין, לא גזרו אלא על הטלטול מבית לבית, שבהן התשמיש תדיר וכל אחד דיורו חלוק מחבירו. אבל הגגים והחצרות והקרפיפות, שאין התשמיש בהן תדיר אלא באקראי - אין בהן חילוקי רשויות, לענין הכלים ששבתו בתוכן ולא בהבית, ומותר לטלטל מגגו של ראובן לגגו של שמעון אף בלא עירוב, וכן מגגו של זה לחצרו של זה או לקרפיפו של זה, וכיוצא בזה. וזהו ששנו חכמים במשנה: (פ"ט.) "אחד גגות ואחד חצרות ואחד קרפיפות - כולן רשות אחד הן לכלים ששבתו בתוכן, ולא לכלים ששבתו בתוך הבית." וכן הלכה, כדאמרינן בגמרא (צ"א.). וכלל הדברים, דכל שהוא רשות היחיד גמור, כמו אלו שחשבנו, וכן מבוי הניתר בלחי וקורה - מותרין בטלטול מאחד להשני, הכלים ששבתו בתוכן. אבל הכלים ששבתו בתוך הבית - דין בית יש עליה. והיינו שאפילו עומדת בחצר - אסור לטלטלה לחצר חבירו או לגג חבירו, או לקרפף חבירו או להמבוי, מפני שבכניסת השבת כשהיתה בבית חל עליה האיסור, וכיון שחל האיסור בשעת כניסת השבת - חלה על כל השבת. ולהיפך, הכלי שהיתה עומדת בחצר בכניסת השבת, ואחר כך הכניסוה לבית, וחזרו והוציאוה לחצר - מותרים לטלטל אותה לחצירו ולגגו ולקרפיפו של חבירו, וזהו כלל הדברים.
ב ובגמרא שם יש פלוגתא, דיש מי שסובר דאימתי אמרינן דאלו כולן רשות אחת הן - כשלא עירבו כל הבתים שבחצר, ואסור לטלטל מבית לחצר, ואז לא שכיחי כלי הבית בהחצר. אבל כשעירבו, דשכיחי כלי הבית בהחצר, אם נתיר לטלטל מחצר לחצר יטלטלו גם כלי הבית העומדים בהחצר - ולכן אז אסור לטלטל לגמרי מחצר לחצר, אפילו כלים ששבתו בתוכן. ויש מי שסובר דאין חילוק בין עירבו ללא עירבו, ואפילו עירבו - מותרין, ולא גזרינן כלי החצר אטו כלי הבית דהוי כגזירה לגזירה, ופסקו כן רוב הפוסקים וכן פסקו בטור וש"ע.
ג וזה לשון הרמב"ם פרק ג' דין י"ח: "כל גגות העיר, אף על פי שזה גבוה וזה נמוך, עם כל החצרות ועם כל הקרפיפות שהוקפו שלא לשם דירה שאין בכל אחד מהם יותר על בית סאתים, עם עובי הכתלים שבין החצרות, עם המבואות שיש להן לחי או קורה - כולן רשות אחת הן, ומטלטלין בכולן בלא עירוב כלים ששבתו בתוכן, אבל לא כלים ששבתו בתוך הבית, אלא אם כן עירבו."
ד "כיצד, כלי ששבת בתוך החצר, בין עירבו בין לא עירבו אנשי החצר - מותר להעלותו מן החצר לגג או לראש הכותל, ומן הגג לגג אחר הסמוך לו, אפילו היה גבוה ממנו או נמוך ממנו, ומן הגג האחר לחצר שנייה, ומן חצר שנייה לגג שלישי של חצר שלישית, ומגג שלישי למבוי, ומן המבוי לגג רביעי, עד שיעבירנו כל העיר כולה דרך גגות וחצרות, או דרך גגות וקרפיפות, או דרך חצרות וקרפיפות, או דרך שלשתן מזה לזה ומזה לזה. ובלבד שלא (יכנס) [יכנוס] בכלי זה לבית מן הבתים, אלא אם כן עירבו כל אנשי מקומות אלו עירוב אחד. וכן אם שבת הכלי בבית והוציאו לחצר - לא יעבירנו לחצר אחרת או לגג אחר או לראש הכותל או לקרפף, אלא אם כן עירבו אנשי כל המקומות שמעבירין בהן כלי זה עירוב אחד" עכ"ל הרמב"ם ז"ל. ועיין מ"ש בסימן (שפ"ח) [פ"ח] סעיף ד'.
ה דבר פשוט, שמכל מקומות אלו אסור לטלטל לכרמלית. ולכן אסור לטלטל מחצר למבוי שאין בו לחי או קורה, דהוא ככרמלית, וכן מגג ומקרפף. והקרפף שאמרנו שמותר לטלטל ממנו לחצר ולגג - זהו בקרפף בית סאתים שלא הוקף לדירה, או יותר מבית סאתים והוקף לדירה. אבל יותר מבית סאתים ולא הוקף לדירה - הוי כרמלית, ואסור לטלטל ממנו אפילו לקרפף אחר כיוצא בו אלא שני אמות בזה ושני אמות בזה. ובו עצמו גם כן אסור לטלטל יותר מד' אמות כמו בכרמלית גמור, כים ובקעה. וכל שכן שאסור לטלטל ממנו לחצר ולגג ולקרפף בית סאתים שלא הוקף לדירה, או ליותר מבית סאתים שהוקף לדירה אפילו שתי אמות בזה ושתי אמות בזה. (וברש"י שבת ק"ל: ד"ה 'קרפיפות' כתב: "ואם יותר מבית סאתים ולא הוקף לדירה - קרי ליה רשות אחת לגבי חבירו או לגבי חצר, לטלטל ב' אמות בזה וב' אמות בזה" עכ"ל. ובודאי דאלו ג' תיבות 'או לגבי חצר' הוי טעות הדפוס, דאיך מותר מכרמלית לחצר, אלא ודאי טעות הוא ודו"ק)
ו יש מי שאומר דכלים ששבתו בבית - אסור לטלטל מחצר לקרפף פחות מבית סאתים שלא הוקף לדירה, אפילו הם של אדם אחד. (מג"א סק"א) וזה שכתב הרמב"ם שהבאנו בסעיף ג', דגגות חצרות וקרפיפות רשות אחד הן לכלים ששבתו בתוכן, ולא לכלים ששבתו בתוך הבית, אלא אם כן עירבו עכ"ל, דמוכח דבעירבו מותר - לא קאי אקרפיפות, דבהם לא מהני עירוב, שהרי אפילו הם של אדם אחד אסור. (שם) דכל דבר שלא הוקף לדירה - אינו נכנס בכלל עירוב, והוא רשות בפני עצמו לענין כלים ששבתו בתוך הבית, אפילו של אדם אחד שאין צריך עירוב, ושכן כתבו רש"י (כ"ג: ד"ה 'דתנן' ע"ש) ותוספות ריש פרק חלון. (ד"ה 'ובלבד')ואין לשאול לפי זה, דלא מהני עירוב לקרפיפות שלא הוקפו לדירה אפילו פחות מבית סאתים, ואם כן כשמערבין מבוי או כל העיר, הא החצרות פרוצים להקרפיפות והוי פרוץ למקום האסור לה. דיש לומר דכיון דלכלים ששבתו בתוכן הוויין רשות אחת, דמותר לטלטל מזה לזה - לא מקרי מקום האסור במה שאסור לטלטל כלים ששבתו בתוך הבית.
ז ולעניות דעתי נראה דוחק לפרש דברי הרמב"ם דלא קאי אקרפיפות, ובאמת בעירבו בטלי כל הקרפיפות הפחותים מבית סאתים, ולא הוקפו לדירה לכלליות העירוב. וראיה לזה מהא דקיימא לן לעיל בסימן שנ"ח דגינה פחות מבית סאתים, שהיא מיעוט החצר - מותר לטלטל ממנה לבית, (המג"א עצמו כתב שם כן בסקי"ד) מפני שבטל לגבי החצר ע"ש. וגינה הוי כקרפף שלא הוקף לדירה כמבואר שם, דזרעים מבטלין הדירה. ואם כן, נהי דקרפף אפילו אם הוא מיעוט החצר אינו בטל לגבי חצר כגינה, משום דהוי מילתא באפי נפשה, ולא דמי לגינה שהיה חצר ונעשה גינה, מכל מקום על ידי עירוב נתבטל ונכנס בכלל העירוב. ולפי זה קאי הרמב"ם גם אקרפיפות. (עיין בריטב"א כ"ג: שכתב בשם רבו הרא"ה ז"ל, דלרבי שמעון מותר לטלטל מבית לקרפף שלא הוקף לדירה פחות מבית סאתים כשהם של אדם אחד, ובזה עדיף לרבי שמעון מלרבנן אף לענין כלים ששבתו בבית, והביא מי שחולק בזה ע"ש. מיהו על כל פנים, על פי עירוב ודאי יש לומר דמותר ודו"ק)
ח שתי חצרות שרוצות לערב יחד כדי להתיר הטלטול מהבתים, אם כל חצר עירבה לעצמה - אין צריך עירוב מחדש, אלא בני חצר זו מכניסין עירובן לתוך הבית שבחצר השנייה שבשם מונח עירוב של החצר השנייה, ואז מותרים כולם בטלטול מהבתים ונעשו כולם כרשות אחד. ולא כולם צריכין להוליך עירובן, אלא אחד מבני החצר מוליך בשביל כולן, דנעשה כשלוחם. ונראה לי, דצריכים לשאול מכל בני החצרות אם רוצים לערב יחד, אף על גב דבעירוב של כל חצר אין צריך לשאול, דזכין לאדם שלא בפניו, מכל מקום עם חצר אחר אולי לא ניחא להו להרבות בדיורין. וכן נראה לי, דכשעירב כל חצר לעצמה ועתה מערבים עירובם יחד כמו שנתבאר, צריך עתה ברכה בפני עצמה, ואין יוצאין בברכה הקודמת, שהרי זהו עירוב אחר. ומברכין ואומרים: "בהדין עירובא יהא שרי לנא לטלטולי מבתי שתי החצרות מבית לבית, ומבתים לחצרות ומחצרות לבתים".
ט ואם עדיין לא עירבה כל חצר לעצמה, גובין פת מכל בתי שתי החצרות ומניחין עירוב אחד. ואם ירצה אחד מבני החצרות - יכול לזכות משלו על כולם, כמו בעירוב של חצר אחד. ומכל מקום יש חילוק ביניהם, דאינו יכול לילך לחצר השני ולזכות משלו על שתי החצרות ולערב, דהא עדיין לא נעשה שליח מחצר שלו לערב עם חצר השני. אלא מקודם מערב על חצר שלו על ידי זיכוי, ואחר כך על החצר השני שפיר הוי שלוחם, כיון שהעירוב נעשה בשלהם. וכן אם חצר שלו אין צריך עירוב, כגון שאוכלין כולן במקום אחד, כמ"ש בסימן ש"ע, יכול אחד מהם מתחלה לילך לחצר השני ולערב על כולם יחד משלו על ידי זיכוי. וזהו כונת רבינו הרמ"א בסעיף ג' ע"ש, ובלבד שיגיד להם כמ"ש.
י אין שתי חצרות יכולות לערב יחד, אלא אם כן יש ביניהם פתח או חלון של ד' על ד', ושתהא מקצת החלון בתוך י' טפחים מהארץ. ואז אם רצו מערבין יחד, ומותרין לטלטל אפילו דרך חורי הכתלים או מעל הכתלים, ואם רצו מערבת כל אחת לעצמה. ואם הפתח יותר מעשר ואין בה צורת הפתח - מוכרחים לערב עירוב אחד על שניהם, דאם לא כן יאסרו זו על זו. ודע, דהחלון צריך להיות רוחב ד' טפחים, אפילו היא ארוכה הרבה, דכל שאין ברוחבה ד' טפחים - אינו מקום מרווח לתשמיש. ואם החלון עגול - צריך שיהא בהקיפו י"ז טפחים בלא חומש, וטפח וד' חומשין ומשהו יהיה תוך י' טפחים הנמוכים לארץ. (גמרא ריש חלון ע"ש)
יא והא דמצרכינן בחלון שתהא מקצתו בתוך י' - זהו בחלון שבין חצר לחצר. אבל שני בתים שרוצים לערב יחד דרך חלון שבין בית זה לבית זה - יכולים לערב אפילו אם החלון כולה למעלה מעשרה, דביתא כמאן דמליא דמי, ולא דמי לחצר, והטעם, מפני שהבית מקורה והחצר אינו מקורה. ולכן חלון שבין שני בתים, אפילו הוא למעלה מעשרה - אם רצו מערבין יחד, והוא הדין לארובה שבגג שבין בית לעלייה, אפילו אין שם סולם לעלות מהבית להעלייה - מותר לערב יחד דרך הארובה, כשהיא רחבה ד' על ד'. ואין לשאול, כשאין סולם איך עולים לעלייה, דיש לומר שעולין בסולם לעלייה דרך החצר. וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ה', דאם עשו סריגה לפני החלון - בטיל ליה מתורת חלון, עכ"ל, וסריגה הוא גאנטי"ר של ברזל מנוקב. ונראה לי, דזהו כשהעמידו וחיברו לשם בקביעות. אבל כשלא חיברו - אין זה מבטל מתורת חלון.
יב דבר פשוט הוא, דזה שצריך עירוב בין בית לבית - זהו כשלא עירבו בהחצר, דאם עירבו בהחצר - הרי הותרו כל המקומות ויכול לטלטל דרך איזה מקום שירצה. ויש מי שרוצה לומר דכשנשתתפו במבוי, מכל מקום אם אין בין חצר לחצר חלון או פתח - אסורים לטלטל דרך חור שביניהם רק דרך מבוי. וכן בחצר ובתים כשעירבו בחצר, ואין בין בית לבית פתח או חלון - שאסור לטלטל מבית לבית דרך חור שביניהן, רק דרך החצר. (מג"א סק"ג)ודברים תמוהים הם שאי אפשר לשמוע, דאם כן גם מחדר לחדר לא נטלטל על ידי עירוב של הבית דרך חור שביניהם, ואיך אפשר לומר דבמקום המעורב יאמרו לו 'דרך כאן אתה מותר לטלטל ודרך כאן אתה אסור', הלכך ליתא להך דינא. (והגאון אבן העוזר חולק עליו ע"ש, והת"ש והפרמ"ג הביאו זה, ונראה שמסכימים לדבריו. והמג"א לשיטתו כתב בסק"ו דרך החצר, והת"ש תמה, אך לשיטתו א"ש ודו"ק)
יג אם היה בין החצרות כותל גבוה י' טפחים בלא פתח וחלון, או שהיתה קרקעית האחת גבוה משל חבירתה י' טפחים, או שהיתה גבוה מחבירתה חמשה טפחים ועשה עליו מחיצה חמשה להשלימה לעשרה, ואין כאן פתח וחלון - אין יכולין לערב שניהם ביחד, אלא כל אחת מערבת בפני עצמה, אם לא שיש מבוי ומערבין דרך המבוי בשיתופי מבואות. וגם בזה יתבאר בסימן שפ"ז אם סומכין על שיתוף במקום עירובי חצרות ע"ש. וכן להיפך, אם פרוצים החצרות זה לזה במילואם או ביותר מעשרה אמות - אין ביכולתם לערב כל אחת בפני עצמה, דאוסרים זה על זה, אלא מערבין שניהם כאחד. וכל שכן אם אין ביניהם מחיצה גבוה י' טפחים, דרק מערבין יחד. ואם היה ביניהם מחיצה עשרה עם פתח לא יותר מי' אמות, הברירה ביניהם - רצו מערבין עירוב אחד, רצו מערבין שתים כל אחת בפני עצמה. ופשוט הוא שאם היה ביניהם צורת הפתח, אפילו ביתר מעשר ואפילו במילואו - יכולים לערב כל אחת בפני עצמה. ודע, דפחות מעשר ואינו במילואו - מכל מקום צריך שישאר או פס ד' או שני פסין משהויין כדין חצר.
יד כותל שבין שתי חצרות בלא חלון ופתח, שצריכין לערב כל אחת בפני עצמה, או שהיה ביניהם פתח או חלון ורצו לערב כל אחת בפני עצמה, והיתה על ראש הכותל פירות או שארי דברים הניטלים בשבת - בני שתי החצרות כל אחד יכול להורידם לחצר שלו, וכן להעלות עליה פירות או חפץ מהחצר, דכותל וחצרות רשות אחת, כמו שנתבאר. ובלבד שלא יורידום להבית, או מהבית על הכותל, וגם כלים ששבתו בבית אסור להעלותם מחצר על הכותל. אמנם בזה יש חילוק כמה הוא רוחב הכותל מלמעלה, דאם רחבה ד' טפחים, שיש בה שיעור כרמלית - אסור להוריד ממנה לחצר כלים ששבתו בבית. אבל אם אינו רחב ד' - הרי הוא מקום פטור ומותר, ובלבד שלא יחליפו, כמ"ש בסימן שמ"ו. ואם היתה הכותל לאחת גבוה עשרה ולהשנית אינו גבוה עשרה, שקרקעית של אחת גבוה מחבירתה והכותל רחב ד', החצר שבה אינו גבוה עשרה - מותר להשתמש בו אף בכלים ששבתו בבית כשעירבה לעצמה, והחצר שגבוה עשרה - אסורים להשתמש בו אף בכלים ששבתו בחצר. דכיון שלחבירו אין כותל זה דינו כגג, כיון שלו אינו גבוה עשרה הוה ליה כחצר, ומותר לטלטל עליו אפילו כלים ששבתו בבית כשעירבה לעצמה. ולכן אם השני ישתמש עליו בכלים ששבתו בחצר - יעשה לו דין גג, וממילא שהראשון יאסור להשתמש עליו בכלים ששבתו בבית, ואינו מן הדין שיאסור עליו. ואי קשיא, מאי חזית ליתנו להראשון כולו ולא להשני מקצתו. דכך הוא הדין, דכל דבר שלזה תשמישו בנחת כמו זה, שאין הגובה בו י' טפחים, ולזה בקשה - נותנין לזה שתשמישו בנחת. (גמרא ע"ז.) אך אם אין הכותל רחב ד', דהוה מקום פטור - מותרים שניהם להשתמש בו, אף בכלים ששבתו בבית, כמ"ש. (וזהו כונת המג"א סקי"ב)
טו בית העומדת בין שתי חצרות, שכל אחת עירבה לעצמה והוא עירב עם שתיהן - יכול לטלטל לכאן ולכאן כל דבר. ואין לומר איך אדם דר בשני מקומות, דאין זה שאלה, דכל אדם יש לו רשות לדור ולאכול בכמה מקומות, וכולם חשובים אצלו דירות. מיהו בני החצרות אין יכולים לטלטל מחצר לחצר כלים ששבתו בבית דרך ביתו של זה הפתוח לשני החצרות, ורק הוא מותר לעשות כן, לפי שדירתו בשני המקומות ולא הם.
טז אמרו חז"ל (ע"ז:) דסולם תורת פתח עליו. כלומר, כשיש כותל בין שתי חצרות, ואין בו פתח או חלון, אם יעמידו סולם מכאן וסולם מכאן - נחשב כפתח, ויכולין לערב יחד, שהרי עולים בסולם זה, ויורדין בהסולם שבעבר השני. ודוקא סולם שהוא רחב ד' טפחים, כלומר בהשליבות יהיה ד' טפחים רוחב, ושיהא סולם קבוע, והיינו שיש לו לא פחות מד' שליבות. אבל פחות מכאן - הוה עראי, ואינו מועיל אלא אם כן שליבותיו וזרועותיו של הצדדים כבדות, שאז כובדו קובעו להיות קבע. וצריך להעמיד סולם כנגד הסולם שמעבר השני, או פחות מג' טפחים בריחוק שעולה מכאן ויורד מכאן. אבל ג' וכל שכן יותר - אינו מועיל, כשהכותל פחותה מד' טפחים רוחבו, דאין זה הילוך יפה. אבל כשהכותל רחבו ד' טפחים, אפילו הסולמות רחוקים זה מזה, עולה על הסולם והולך על הכותל עד הסולם שמעבר השני, ויורד לחצר, דמשך רוחב ד' טפחים יפה להילוך.
יז וצריך שיגיע הסולם עד ראש הכותל, או פחות מג' טפחים מראשו. ואין צריך שיעמיד הסולם בשיפוע, אלא אפילו זקוף הוה כפתח, דזהו כאיצטבא, שגם כן אינה בשיפוע. (ע"ח.)ולכן לפעמים אין צריך סולם גבוה י' טפחים, כגון שהכותל אינה אלא י' טפחים - מעמיד אצלו סולם שגובהו ז' טפחים ומשהו, ומעמידו אצל הכותל, וכן מעבר השני. והסולם רחב ד' כמ"ש, ומועיל הסולם בין להשתמש על הכותל, שעושה לזה תשמישו בנחת שעומד על הסולם ומשתמש, ובין לערב יחד, כשמעמיד סולם גם מעבר השני, כיון שלא נשאר ג' טפחים עד ראש הכותל, ואז לענין תשמיש על הכותל שניהם שוים כמובן.
יח היתה הכותל של עפר גבוה יותר מי' טפחים ועקר חוליא מראש הכותל להמעיטו מי' גובה, אם יש בזה משך ד' טפחים - מהני בין לעשותו כפתח לערב יחד, אם העקירה על פני כל רוחב הכותל מעבר לעבר, או אם אינו מעבר לעבר יכול זה להשתמש בכל הכותל, מפני שאצלו תשמישו בנחת. ואם אין בהעקירה משך ד' טפחים - אינו חשוב כפתח לערב יחד, וכן אינו מועיל להשתמש בכל הכותל, ואינו משתמש אלא כנגד המקום הנתמעט. ואף על גב דבסולם באינו רחב ד', אינו מועיל אף להשתמש נגדו, זהו משום דסולם הפחות מארבעה אין לו שום קביעות ויטלנו מכאן. אבל בעקירת חוליא - הא כנגדו מיהת תשמישו בנחת, ורק לכל הכותל אינו מועיל, מפני שאינו נוח לעמוד בו, אבל כנגדו עומד על הארץ ומשתמש.
יט בנה איצטבא אצל הכותל למעטו מגובה עשרה, אם יש בה ארבעה אורך במשך הכותל, ובולטת גם כן ד' טפחים, דהוי ארבע על ארבע - מועיל להשתמש בכל הכותל. ואף על גב דבסולם ובחוליא לא בעינן ד' על ד', מיהו באיצטבא בעינן, דאיצטבא אין נוח בה לעמוד כשאין בה ד' על ד', דבסולם אוחז בצדדי השליבות, וכן בחוליא אוחז את עצמו בצדדי הכותל. אבל איצטבא שהיא כבנין בפני עצמו, אם אין בה ד' על ד' - לאו כלום היא. ומכל מקום אפילו בד' על ד' אינו חשוב כפתח לערב יחד, עד שיגיע לראש הכותל, או בפחות מג', וגם בסולם כן הוא. ורק בחוליא לא הצרכנו רק להמעיט מעשרה, מפני שמגוף הכותל היא, והוה כפתח גמור. ואם אין בה ארבעה על ארבעה - אינו מועיל אף להשתמש נגדו, מטעמא דכתיבנא.
כ כפה ספל שיש בו ד' על ד' וגבוה כל שהוא בין מעט בין הרבה, ומיעט בו גבהו מעשרה - מותר להשתמש כנגד המיעוט, ולא בכל הכותל. וגריעא מאיצטבא, משום דאין לה קביעות שיטלנה מכאן כיון שהיא כלי. (מג"א סקי"ז) ויש אומרים דדינה כאיצטבא, ומשתמש בכל הכותל. (ב"ח וט"ז סק"ז)ודע, דבספל אינו מועיל עד שיחברנו בטיט, דאם לא כן לאו כלום הוא, שמיד יטלנו. וצריך לחברו בחיבור חזק, עד שיהיה נמנע מליטלו ממקומו עד שיחפור בדקר. אבל אם רק הטיט מונח עליו - מותר ליטלו, ואינו בסיס לדבר האסור להטיט שהוא מוקצה, שהרי אין כונתו שהספל ישמש להטיט שיהא בסיס לו, אלא אדרבא הטיט משמש להספל. ולפיכך אין שייך שהספל יהיה בסיס להטיט, כמ"ש כעין זה בסימן רנ"ט, (מג"א סקי"ח) ולכן אין לזה שום קביעות עד שיחברנו בחוזק כמ"ש.
כא בנה איצטבא על גבי איצטבא, אם יש בתחתונה ד' על ד' וממעטו מי' טפחים - הרי זה ממעט, שהרי אין צריך להעליונה כלל. ואפילו אין בתחתונה ד' על ד' ויש בעליונה ד' על ד', ואין בין תחתונה לעליונה ג' טפחים - גם כן ממעט, דחשבינן להו כחדא. ואף על פי שהמיעוט הזה קצר הוא מלמטה, הואיל ומתמלא שיעורו מלמעלה ואין ביניהן ג' - הוי מיעוט. אבל כשיש ביניהן ג' טפחים - הוי מיעוט באויר, ולאו שמיה מיעוט. (רש"י ע"ז:)וזה מהני רק להשתמש עליו, אבל לא מהני למיהוי פתח לערב יחד, אפילו אם גם השני עשה כן בעבר השני, עד שתגיע האיצטבא לראש הכותל או בפחות מג'. וזהו לפי הטור והש"ע סעיף י"א. אבל מהרמב"ם פרק ג' דין ה', מבואר באיצטבא על גבי איצטבא דאם רצו מערבין אחד ע"ש, ואולי כונתו בהגיעו לראש הכותל. (עיין ב"י ועיין מ"מ שם הלכה י"ג שכתב דכל מיעוט הוא עד ראש הכותל בפחות מג' ודו"ק)
כב זיז היוצא מן הכותל שבין שני החצרות, והוא כעין דף ויש בו ד' על ד', והניח עליו סולם כל שהוא, אף שאין בו שיעור סולם שנתבאר - מועיל להתיר לו תשמיש הכותל, כשאין מן הזיז עד ראש הכותל י' טפחים, שעומד על הסולם ועולה על הזיז ומשתמש בהכותל. ואף שסולם עראי הוא, מכל מקום כיון שהוא סמוך להזיז לא יטלנו משם. אבל לערב יחד, (גם אם) [אם גם] השני יש לו כזה - אינו מועיל, אלא אם כן סומכו לראש הכותל או בפחות מג', (מג"א סקי"ט) ורק לתשמיש מועיל, דמקרי לזה בנחת כמו שנתבאר. וגם זהו דוקא שלא תהא שליבה התחתונה של הסולם גבוה מן הארץ שלשה, שיהא נוח לעלות בו, וכן לא יהא בין שליבה לשליבה שלשה. ואף על גב דבסולם קבוע לא התנינו תנאי זה, זהו משום דהוא סולם קבוע, ונוח לעלות אף ביתר משלשה, מפני שהרגל עומדת יפה. אבל בכאן בסולם עראי, כשהוא יותר מג' אינו נוח לעלות בו.
כג כפי מה שבארנו כן נראה לי מסידור לשון הטור והש"ע, שבסולם קבוע לא כתבו תנאי זה, ובסולם שאצל הזיז ביארו תנאי זה. אבל לפי הנראה מדברי הש"ס, אין תלוי בטעם זה. והכי איתא בגמרא: (שם) "סולם ששליבותיו פורחות… ואין בין זה לזה ג' - ממעט". ופירש רש"י, דסתם סולם הוא סולם של מדרגות, כעין העשוים אצלינו בקביעות לעלות על עליות, והם כמו מדרגות. וסולם ששליבותיו פורחות הוא כסולמות שלנו, שפורחות זו על זו ויש אויר ביניהן ע"ש. ואם כן החילוק פשוט, דסולם של מדרגות שהם רחבים, אף על פי שיש ג' בין מדרגה תחתונה להארץ ובין מדרגה למדרגה - נוח לעלות, ולא כן בסתם סולם. והטור והש"ע שהזכירו פרט זה בסולם שתחת הזיז, לא ידעתי טעמן, והרמב"ם באמת לא הזכיר זה בסולם שאצל הזיז. אמנם הך דשליבותיו פורחות - השמיטו כולם, ונעלם ממני הטעם וצ"ע.
כד ובסולם שאצל הזיז צריך שיהיה הסולם על גב הזיז, והיינו שיסמוך ראש הסולם בהזיז, דהוויין כחדא מילתא. אבל להעמידו סמוך להזיז - אינו מועיל, שאינו דרגא להזיז אלא מרחיבו, ואנן מדרגה להזיז בעינן. והנה אם הכותל אינה גבוה עשרים טפחים - די בזיז אחד ומעמידו באמצע הכותל, שאין עד הארץ י' טפחים, וגם עד ראש הכותל אין כאן י' טפחים. ומעמיד סולם תחת הזיז כמ"ש, ועולה על הזיז ומשתמש בהכותל. ואם הכותל גבוה עשרים - צריך שני זיזין, אחד בתוך י' התחתונים, ואחד בתוך י' העליונים. ומעמיד סולם גם על הזיז התחתון, ועולה בו על הזיז העליון ומשתמש בהכותל. ולכן יזהר שלא יהיו הזיזים זה כנגד זה, דאי אפשר להעמיד סולם בכהני גווני, אלא הזיז העליון יהיה משוך מזיז התחתון במשך הכותל, ויעמיד עליו סולם ויטיהו לצד הזיז העליון. ואף על פי שאמרנו בסולם קבוע שגם כשמעמידו שלא בשיפוע הוי מיעוט - זהו בסולם קבוע ואצל הכותל. אבל סולם עראי אצל הזיז, אם לא יהיה בשיפוע קצת - לא יוכל לעלות, ולכן כשזיז אחד משוך מהשני במשך הכותל - יכול להעמידו להסולם בשיפוע קצת כמובן. (כן נראה לעניות דעתי)
כה בסולם שאצל הכותל, אם לא היה לו סולם שרחב ד' טפחים, והעמיד שני סולמות שביחד הם רחבים ד' טפחים, ועשה כדי שתהא נוח לעלות, והיינו שהרחיק קצת סולם מסולם ומילא האויר שביניהם בקש, וכונתו היתה שיחזיק את עצמו בידיו בהסולמות וברגליו יעלה על הקש - אינו מועיל, דאין זה תשמיש נוח לעלות על הקש. ואינו מועיל לא להתירו להשתמש עליו, וכל שכן שלא לערב יחד, אם גם השני יעשה כן מעבר השני, מפני שמקום מעמד הרגלים הוא באמצע הסולם, ואין טוב לעלות בקש. אבל להיפך - מהני, שיעמיד הסולם באמצע והקשים מן הצדדים, ויאחז בידיו בהקשים ורגליו עולות בהסולם. ולכן אפילו אם אין הסולם רחב ד' - מהני, בין להשתמש על הכותל, ובין לערב יחד אם משני הצדדין יעשו כן, מפני שזהו הילוך יפה, ובתנאי שהסולם יגיע לראש הכותל כמ"ש בסעיף י"ז. (מג"א סקכ"ב)
כו אין הסולם רחב ד' וחקק אצלו בכותל בצדדי הסולם מכאן ומכאן להשלימו לארבעה, וכגון שהכותל עב ובולט מצד הסולם, (תוספות ע"ח: ד"ה 'חקק') די לו שיחוק ד' בגובה י'. ואפילו הכותל גבוה הרבה, כיון דהסולם מגיע עד ראש הכותל, ואף שאינו רחב ד', מכל מקום כיון שבגובה עשרה יש רוחב ד' - הוי כפתח. ואם לא העמיד סולם כלל, אלא חקק בכותל כמין שליבות של סולם לעלות בו - צריך שיחוק בכל גובה הכותל, דלא דמי לסולם שאין צריך ארבעה עד ראש הכותל, משום דבסולם נוח לעלות, ולא כן בחקיקות שבכותל. לפיכך צריך ד' עד ראשו, או פחות מג'. (גמרא ע"ח:) והרמב"ם פרק ג' דין י"א הסיב דין זה לענין אחר לגמרי ע"ש.
כז כתב רבינו הב"י בסעיף ט"ו: "היה אילן בצד הכותל ועשהו סולם לכותל - אם רצו מערבין אחד. אבל אם עשה אשרה סולם לכותל - אין מערבין אחד, מפני שאסור לעלות עליה מן התורה, שהרי אסורה בהנאה. והרא"ש ז"ל כתב בהיפך, דאילן אינו מועיל ואשרה מועלת, והוא שתהא יבשה" עכ"ל. וטעם דיעה ראשונה באילן, דאף על גב דאסור להשתמש באילן, מכל מקום כיון דזהו רק שבות, וזמן קניית העירוב הוא בין השמשות, וכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות, ואף על גב דכאן לפתח אנו צריכין כל השבת - מכל מקום העיקר הוא בין השמשות. ולכן דעת הרא"ש דודאי אסור, דלכל היום צריך בהיתר פתח. ובאיסור אשרה סובר הרא"ש, כיון דהוא איסור צדדי לא מאיסורי שבת - לא חיישינן לה. ואי משום דגם בה יש שבות, דמשתמש באילן, מיירינן כשהיא יבישה. ואף על גב דלעיל בסימן של"ו אסרינן גם ביבש, מכל מקום עיקר האיסור הוא בלח, וביבש החמירו משום סייג כמבואר שם, אבל עיקר גזירת חכמים הוי רק בלח. (עיין מג"א סקכ"ו שהקשה כן ולפמ"ש אתי שפיר, כמבואר בעירובין ק':, שגזרו ביבש מפני שאינו ניכר ע"ש)
כח חריץ שבין שתי חצרות עמוק י' ורחב ד', ומהלך על כל ההפסק שבין החצרות, ולא נשתייר ד' טפחים ביחד בלא חריץ - הוה הפסק ככותל, ומערבין כל אחד בפני עצמו ולא שניהם ביחד. ואפילו מילאוהו תבן וקש - לא הוי סתימה, כל זמן שלא ביטלן בפירוש שיהיו שם תמיד, וכל שכן פירות. אבל אם היה מלא עפר וצרורות, אפילו לא מילאוהו בכונת ביטול אלא נתמלא ממילא - סתמא מבטל להו, אלא אם כן פינן משם, וצריכין לערב דוקא ביחד. וביטול לשבת אחד - לא מהני לבטולי מחיצה, דאף על גב דלשארי דברים מהני, אבל לא לביטול מחיצה. (שם סקכ"ז בשם תוספות פ"ד: ד"ה 'בור')
כט וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ט"ז: "יש אומרים דאם מלאה בפירות סתמא - בטלי להו, דדרכן לעשותן שם אוצר" עכ"ל. כלומר שחולקים על דיעה ראשונה שצריך ביטול עולם, ודי בביטול לשבת זו. ואף על גב דגם בשבת זו יכול ליטול משם, כמ"ש בסימן של"ג, מכל מקום לאו אורחא להשתמש הרבה עד שתבטל מסתימתה. (עיין מג"א סקכ"ח שהקשה זה על הרמ"א, אך כבר תירץ הא"ר סקכ"ד כמ"ש. ומה דאוקמה הגמרא פ"ד. בטיבלא, הוא הדין לאוצר ע"ש)
ל אם נסתם החריץ במקצתו בעפר וכיוצא בזה, שמבטלו לעולם, אם יש כאן משך ד' טפחים באורך החריץ - הוי כפתח, ורצו מערבין ביחד ורצו שנים, וזהו עד משך י' אמות. ויותר מזה - הוי כפירצה יותר מעשר, ומערבין אחד ואין מערבין שנים. (וזהו כונת הרר"י שהביא הט"ז סק"ט)וכן אם נתן על החריץ נסר שהוא רחב ארבעה טפחים, כמין גשר משפת החריץ משפתו אל שפתו - חשוב כפתח, ואם רצו מערבין ביחד ואם רצו מערבין שנים, וכן בזה עד עשר - הוה כפתח. יותר מזה - הוי כפרצה, ומערבין אחד ולא שנים. ואם נתן הנסר לאורך החריץ, ומיעטו מרחבו עד שאין בו ד' רוחב, אם נתנו על פני כל אורך החריץ - בטלה המחיצה ומערבין ביחד. ואם לא לכל האורך - הוי כפתח עד י' אמות. ובלבד שיהיה על משך ד' טפחים באורך החריץ, דאם לא כן - לאו כלום הוא, ומערבין שתים. ואם החריץ לחצר אחד עמוק י' ולהשני אינו עמוק י', או שהוא שוה לשניהם - בכל זה דינו ככותל שנתבאר בסעיף י"ג ובסעיף י"ד ע"ש.
לא גדיש של תבן שבין שתי חצרות, אם הוא גבוה י' - כל אחד מערב לעצמו, דמחיצה גמורה היא. ואף על פי שבמשך העת יטלוה, מכל מקום גם מחיצה לשעה הוה מחיצה, והוא הדין גדיש של תבואה ושל זרעים. ואם נתמעט בחול מי' טפחים - צריכים לערב ביחד, אבל אם נתמעט בשבת - אמרינן 'הואיל והותרה - הותרה', ואם נתמעט עד י' אמות - הוה כפתח. וכל זמן שלא נתמעט, אסור לשום אחד מהן ליתן לתוך קופתו בשבת מן התבן להאכילה לבהמתו, דחיישינן שמא יתן כל כך עד שיתמעט מעשרה. ואף על גב דבשבת 'הואיל והותרה - הותרה', מכל מקום אסור לכתחלה לעשות כן. (ת"ש סקנ"ה) ואפילו להעמידה שם כדי שתאכל אסור, דגם חשש מוקצה יש בזה. אבל יכול לעמוד בפניה מרחוק, כדי שלא תסור למקום אחר. ולהמעטת מחיצה אין חשש באכילתה, שלא תאכל כל כך עד שיתמעט מי' טפחים ביתר מי' אמות. ודמי דין זה להדין שנתבאר בסימן שכ"ה בליקט כותי עשבים ע"ש. (ובזה יש ליישב תמיהת הט"ז סק"י על הב"ח ע"ש, ומהב"י לא משמע כן ע"ש ודו"ק)
לב ולהרא"ש, אפילו בחול אסור ליתן לקופתו, וכן להעמיד בהמה בידים, דחיישינן שמא יתמעט בערב שבת מי' טפחים ולאו אדעתיה. אבל משום מוקצה - לא סבירא ליה להרא"ש, דהכא לא הוי מוקצה, דאין זה כסתירת אהל. (מג"א סק"ל)במה דברים אמורים - בגדיש שבין שתי חצרות. אבל גדיש שבין שני בתים, שכל אחד מערב לעצמו - מותר ליתן לתוך קופתו ולהאכיל ממנו בהמתו בידים, דכיון דאיכא תקרה ומחיצה - יהיה ניכר כשיתמעט מי' טפחים במשך יותר מי' אמות. ולא מיבעיא אם הגדיש מגיע עד התקרה, שיהא ניכר כשינטל, אלא אפילו אין מגיע לתקרה - גם כן יהא ניכר כשיחסר הרבה. (ומ"ש המג"א בסקל"א, דבית אחד פתוח לחצר זה והשני לחצר אחרת ולא עירבו ב' החצרות יחד עכ"ל, ודאי שיש לומר כן, אבל אין צריך לזה, דיש לומר דפתוחים לחצר אחד, אלא שבצד זה יש שני בעלי בתים בשני חדרים שעירבו ביחד, וכן בצד השני. וכשיתמעט מי' טפחים - יאסרו זה על זה ודו"ק)
Previous ChapterNext Chapter