Aruch HaShulchan, Orach Chayim Siman 398

Siman 398

Presented here for study, not as a practical ruling. The Shulchan Aruch rules by Sephardi custom, the Rema's glosses by Ashkenazi custom, and the Kitzur follows Ashkenazi custom. For a practical question, ask your rabbi.

English not available yet

א אלפים אמה של תחומין - זהו חוץ מהד' אמות של מקום שביתתו. וזהו כששבת בשדה, אבל כששבת בעיר - יש לו כל העיר לבד האלפים אמה, אפילו גדולה כאנטוכיא. ובין שהיא מוקפת חומה ובין שאינה מוקפת חומה - יש לו כל העיר לבד האלפים אמה. ולדעת הטור נותנין עוד עיבור לעיר, כלומר שאין מתחילין למדוד התחום תיכף בכלות העיר, אלא מוסיפין עוד סאתים, שהוא שבעים אמה ושירים, כמ"ש בסימן שנ"ח, וזה נקרא 'עיבורה של עיר', והיא כהעיר ממש. ובכלות השבעים אמה - מתחילין למדוד האלפים אמה, שהוא תחום שבת. אבל הרמב"ם פסק, שאין נותנין עיבור לעיר אלא כשיש איזה בית או איזה בנין בתוך השבעים אמה, או בסוף השבעים אמה, דאז נחשבת בכלל העיר, ומודדין התחום משם ולהלן. וכן אם בסוף ע' אמה של בית זה עומדת עוד בית - נחשבת גם כן לעיר, וכן לעולם כמו שיתבאר, וזהו לדברי הכל. אבל כשאין בית בכלות הע' אמה - אין נותנין עיבור לעיר, אלא מתחילין למדוד התחום מיד. וכיון שתחומין דרבנן - סומכין על הטור להקל בזה, וכן פסק רבינו הרמ"א בסעיף ה'.
ב ולפעמים מתחיל התחום להלן מן הבתים מטעם אחר, כדתניא: (כ"ו.)"עיר חדשה - מודדין לה מישיבתה, וישנה - מחומתה. ואיזה היא חדשה - שהוקפה ולבסוף ישבה, (וישנה) - [וישינה] שישבה ולבסוף הוקפה". ביאור הדברים, דכבר נתבאר בסימן שנ"ח, דהוקף לדירה, לא מקרי רק אם מקודם בנו הבתים ואחר כך הקיפו החומה, וזה מקרי 'ישב ולבסוף הוקף'. אבל אם מקודם הוקפה ולבסוף נתיישבה - לא מקרי מוקף לדירה. ועתה בעיר המוקפת חומה והבתים רחוקים מן החומה, אם נתיישבה ולבסוף הוקפה - מודדין התחום מן ההיקף אף שרחוקים מן הבתים. ואם הוקפה ולבסוף נתיישבה, אינה מוקפת לדירה - מודדין מסוף הבתים, ולא מן היקף החומה, אלא אם כן יש בית דירה בהחומה.
ג ונמצא לפי זה, כל המודד תחום שבת, אם קונה שביתה בשדה - ימדוד התחום חוץ מד' אמות. ואם קנה שביתה בבית - ימדוד חוץ מן החצר. ואם קנה שביתה בעיר או בכרך או בכפר - ימדוד מסוף בתי העיר. ובעיר המוקפת חומה וישב ולבסוף הוקף - מודדין מהחומה. ואם בתוך ע' אמה ושירים יש עוד בית - מודדין מאותה בית, ולדעת הטור, אף אם אין בית - מתחילין למדוד בכלות ע' אמה מן העיר. וזהו ששנינו: (נ"ז.) "נותנין קרפף לעיר, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים - אין נותנין וכו'" ופסק הרמב"ם כחכמים, והטור כרבי מאיר, משום דהלכה כדברי המיקל בעירוב, ואפילו יחיד במקום רבים, (מ"ו.) ועיין ב"י.
ד מרבעין את התחומין כמו שיתבאר, ותנן בריש פרק ה': (נ"ב:)"כיצד מעברין את הערים - בית נכנס בית יוצא, פגום נכנס פגום יוצא… מוציאין את המדה כנגדן". ופירש רש"י, דכשבא למדוד התחום והבתים אין עומדים בשוה, זה בולט יותר מזה, ואם היתה מוקפת חומה עם מגדלים בולטין, ויש שבולט יותר מחבירו, וזהו פגום נכנס פגום יוצא - מוציאין את המדה כנגדן, כלומר מותחין חוט מבית הבולט בקרן מזרחית דרומית לקרן מזרחית צפונית, (כאילו) [כאלו] גם שם בולט, ומשם מתחילין למדוד התחום, וכן בהפגומים.
ה וזהו שכתב הטור: "הבא למדוד אלפים של תחום העיר, אם אין כל החומה ישרה אלא יש בה מקומות בולטות ממנה - רואין (כאילו) [כאלו] חוט מתוח על פני כולה כנגד מקום החצון הבולט ממנה, ומודד מן החוט ולחוץ. אפילו יש לה בליטה לצד מזרח ולצד מערב - רואין (כאילו) [כאלו] חוט מתוח עליהן בכל צד" עכ"ל. והנה הרמב"ם בפרק כ"ח לא הזכיר מזה דבר, וכן רבותינו בעלי הש"ע לא הזכירו זה כלל. ונראה לי דהרמב"ם הולך לשיטתו בפירוש המשניות, שפירש 'כיצד מעברין את הערים - בית נכנס בית יוצא' - דקאי על השבעים אמה ושירים של עיבור העיר. וזה לשונו בפירוש המשניות: "ענין 'מעברין' - שיחברו למדינה (עיר) דבר אחר, כמו העובר שהוא נוסף… כי אם יהיה בית חוץ למדינה ובית תוך המדינה - שנמדוד חוץ מן הבית היוצא, כדי להוסיף שבעים אמות וכו'" עכ"ל, ולא פירש כרש"י. ודין דשבעים אמות, הלא ביארו, כמבואר ברמב"ם וש"ע.
ו ובאמת לא אבין דברי רש"י והטור, דמאי קמ"ל, דמוציאין את המדה כנגד הבית היוצא, והרי אפילו אם עומדת רחוק עד שבעים אמה - מוציאין המדה כנגדה, קל וחומר להבית הבולט יותר משארי בתים. ונראה לי דיש נפקא מינה גדולה בדין זה, והיינו דהא יתבאר שעושין העיר מרובעת, וממילא אם הבליטות יוצאות מצד אחד ועל פי הבליטות יהיה בצד זה האורך יותר מכפי הרוחב, כלומר כגון שרוחב העיר מאה אמה והאורך גם כן מאה אמה, אלא שעל פי הבליטות נתוסף עשרה אמות באורך - בעל כורחנו שנוסיף גם על הרוחב עשרה אמות, כדי שתהיה מרובעת. מה שאין כן בהעיבור של ע' אמה - אינה אלא בצד זה שיש העיבור, ולא בצדדים אחרים. ואף על גב דלהטור גם בלא בית מוסיפין עיבור של ע' אמות בכל צד כמ"ש, מכל מקום אם יש שם בית ומשם ולהלן עוד בית בתוך ע' אמה - יתוסף בצד זה הרבה, ולא בהצדדים האחרים. ואם כן נפקא מינה גדולה בדין זה לרש"י והטור, ובודאי גם להרמב"ם כן הוא. וזה ששנינו במשנה דשם: "ועושין אותה כטבלא מרובעת" - לאו ארישא קאי, אלא הוא מילתא באפי נפשה, כמ"ש שם. מה שאין כן לרש"י והטור - ארישא קאי, וכמו שנבאר בסעיף ח'.
ז ולפי זה יתבאר לנו הפרש גדול לדינא בין הטור להרמב"ם, דלהטור כל הבליטות היוצאות מהבתים לחוץ לעיר, לבד שמוציאין את המדה כנגדה באותו צד - עוד מוסיפים זה בכל הצדדים כדי שתהיה מרובעת. ולהרמב"ם הוה הריבוע רק על כל הבתים הפנימיים, ולא על הבולטין לחוץ, דהבולטין לחוץ - אין להן רק דין עיבור דשבעים אמה ושירים, דמוציאין את המדה כנגדה באותו צד כמו בבית העומדת רחוק שבעים אמה, אבל אינו שייך לריבוע העיר. ותמיהני על כל הפוסקים שלא העירו מזה דבר.
ח ודע, דזה שאמרנו להטור שנוסיף על הרוחב כפי האורך - זהו כשעל פי הבליטות שבצד אחד תהיה כתמונת עגולה או משולשת, או שאר מין תמונה, דאז יש להוסיף מכל צד עד שתהיה מרובעת. אבל אם על ידי הבליטות יהיה לה זויות שוות - לא חיישינן מה שהאורך יהיה יותר על הרוחב, דגם זה הוי כמרובעת, כמו שיתבאר בס"ד. אלא דאם על פי הבליטות תהיה תמונת עיגול, כגון שיש הרבה בליטות עקומות ועגולות בשני צדדי העיר או בשלשה, דבעל כורחנו כשנרצה להעמידה בתמונת מרובע בעל כורחנו נהיה מוכרחין להוסיף מכל הצדדים עד שתהיה על תמונה זו, דכשנצרך לתקן - יש לתקן במרובע ממש. אבל להרמב"ם לא הוה אלא בעיבור של ע' אמה, דלא חיישינן בהם לתמונת מרובע. (כן נראה לעניות דעתי)
ט הבא למדוד אלפים אמה של תחום העיר אריכא וקטינא, דהיינו שאין רחבה כארכה, או שהיתה מרובעת ולא לריבוע העולם, הואיל שיש לה ארבע זויות שוות - מניחין אותה כמות שהיא, ומודדין לה אלפים אמה מארבע רוחותיה. דהנה מה שאנו מצריכין מרובע למדנו מהגבולין, שנאמר בהם 'פאת', ופאת היא זוית שוה, וכיון שיש להם זויות שוות - תו לא חיישינן אם אין רחבו כארכו.
י אבל אם היתה עגולה - עושין לה זוית, ורואין את כל העיר (כאילו) [כאלו] היא בתוך מרובע, ומותחין חוט הצלעות המרובע לכל רוחות העיר, ומודדין משם אלפים אמה לכל רוח, שנמצא משתכר הזוית, מה שהמרובע עודף על העיגול שבתוכו. וכן אם היתה העיר משולשת או מחומשת, וכהני גווני שיש לה צלעות רבות - מרבעין אותה, ואחר כך מודדין חוץ להמרובע אלפים אמה לכל רוח. וממילא כיון שצריכין לעשות מרובע - עושין הריבוע לריבוע עולם, כדי שתהא כל רוח ממנה משוכה כנגד רוח מרוחות העולם, ומכונת כנגדה. ואם היתה רחבה מצד אחד וקצרה מצד אחד - רואין אותה כאלו כולה רחבה, ומותחין החוט עד שתהיה רוחב הקצר כרוחב הארוך, ומשם מודדין האלפים אמה. ואם הוצרכו לעשות מרובע ועשו שלא לריבוע העולם - יכולים לשנות ולעשות לריבוע העולם. מיהו כל זמן שלא שינו סימני התחומים - צריכים לילך על פי תמונה זו, ואין היחיד יכול לפרוש מהם ולומר: 'אני אעשה תמונה בפני עצמו לרוח העולם', כיון שאין זה מעכב כמ"ש. (ש"ת)
יא עיר העשויה כמין גא"ם שהוא כ"ף יווני, שהוא כמין דלי"ת הפוכה, או עיר העשויה כקשת, והיינו בחצי עיגול, והבתים המה בסביבות העיגול, כתב הרמב"ם בפרק כ"ח דין ח' וזה לשונו: "אם יש בין שני ראשיה (פחות) [פחותה] מד' אלפים אמה - מודדין לה מן היתר, ורואין את כל הרוחב שבין הקשת והיתר (כאילו) [כאלו] הוא מלא בתים. ואם היו בין שני ראשיה ד' אלפים - אין מודדין לה אלא מן הקשת" עכ"ל. והטעם, דכשיש פחות מד' אלפים בין שני הראשים - נמצאו התחומים מובלעין זה בזה, והוי כולהו כחד. אבל כשיש ד' אלפים - הוה לצד זה תחום לעצמו ולצד זה תחום לעצמו, וזה מודד משלו וזה משלו, וממילא שאין רואין את המקום הפנוי (כאילו) [כאלו] הוא מלא בתים, כיון שאין להם התחברות זה לזה. אמנם זהו וודאי שאין מודדין כמות שהם, שהרי בעיר העשויה כקשת אין לה תמונת זוית כמובן, אלא עושין לה זוית לצד זה וזוית לצד זה, אבל אין רואין (כאילו) [כאלו] כל החלל הפנוי מלא בתים. אבל בכמין גא"ם - אין צריך לתקון, שהרי יש לה זויות. וכן יראה לי, דכל עיר העשויה כקשת וגם אין בין שני ראשיה ד' אלפים, דמיחשב כולהו כחד, ורואין (כאילו) [כאלו] מלא בתים, מכל מקום - בצדדי החצונים של הקשת יש להוסיף עד שיהיה עליו תמונת מרובע, שהרי זהו בהכרח כמו שנתבאר. ורק הרמב"ם בא ללמדינו על מקום היתר, אם מודדין משם אם לאו, וזה תלוי בהבלעת התחומין. אבל מרובע - פשיטא שצריך. (כן נראה לעניות דעתי)
יב והטור כתב: "היתה עשויה כמין גא"ם או כמין קשת - רואין אותה כאלו היא מרובעת ומליאה בתים, ומודדין לה מן היתר. והני מילי שאין בין יתר לקשת אלא אלפים, שיכול להגיע שם, אז מודדין להם מן היתר, אפילו יש בין שני ראשיה ד' אלפים אמה, או שאין בשני ראשיה ד' אלפים אמה, ששני התחומין מובלעין זה בתוך זה, אפילו יש בין יתר לקשת יותר מאלפים אמה. אבל אם יש בין יתר לקשת יותר מאלפים אמה, ובין שני ראשיה ד' אלפים - אין מודדין לה מן היתר, אלא ממקום שלא נשאר הקשת עד שם יותר מאלפים, או שנתקצרה עד שלא נשאר ביניהן ד' אלפים" עכ"ל. ולהטור, כשם שהבלעת התחומין של הצדדים עושה אותם כאחד, כמו כן כשיכולים לילך מן הקשת להיתר, שאין שם יותר מתחום שבת - עושה אותם כאחד. והרמב"ם לא סבירא ליה כן, דאם מצד ההילוך - הרי כל אחד מבני הקשת יכול לילך סביב הקשת, אפילו הוא כמה אלפים, כדין עצם העיר שאין שיעור לגדלה. אלא היתר ההילוך - לאו כלום הוא, והעיקר הוא הבלעת התחומין. והטור סבירא ליה דהילוך במקום הבתים - וודאי לאו מילתא היא, אבל הילוך שלא במקום הבתים, כמו מן הקשת להיתר - מילתא היא, ומחלקותם תלוי בסוגית הש"ס. (נ"ה:, אם הלכה כרב הונא או כרבא בריה דרבה ע"ש. והב"י פסק כהרמב"ם, והרמ"א כהטור, וקיצר בדברי הטור. ומ"ש המג"א סק"ב בשם המאירי, דאותם ששבתו בקשת, הולכין כל הקשת עיגולו וריבועו עד ראשי הקשת, ומשם אלפים - פשיטא דכן הוא, ומ"ש בסק"ד תמוה מאד, וכבר הושג כמ"ש המחה"ש בסקי"ב)
יג כל בית דירה שהוא יוצא מהעיר, אם היה בינו ובין העיר שבעים אמה ושני שלישים, שהוא צלע בית סאתים המרובע, או פחות מזה - הרי זה מצטרף לעיר ונחשב ממנה, וכשמודדין לה אלפים אמה לכל רוח - מודדין חוץ מבית דירה זה. אבל בלא בית דירה - אין נותנין עיבור לעיר, וזהו דעת הרמב"ם. אבל דעת הטור, שאין מתחילין למדוד מיד מן הבתים, אלא מותחין חוט על פני רוחב העיר נגד הבית, ומרחיקין משם שבעים אמה ושירים, ומתחילין למדוד. וכן פסק רבינו הרמ"א בסעיף ה' וכבר הזכרנו זה בסעיף א'.
יד היה בית קרוב לעיר בשבעים אמה, ובית שני קרוב לבית ראשון בשבעים אמה, ובית שלישי קרוב לבית שני בשבעים אמה, וכן עד מהלך כמה ימים - הרי הכל כעיר אחת, וכשמודדין - מודדין חוץ לבית האחרון. והוא שיהיה בית דירה זה ד' אמות על ד' אמות או יותר, וכן בית הכנסת שיש בו בית דירה לחזנים. אבל בית הכנסת עצמו, כיון דלאו לדירה עביד - אין עושין אותו עיבור לעיר. ונראה לי דבית המדרש מקרי בית דירה, כיון שלומדין בו, ומי שלומד אוכל וישן בו - מקרי בית דירה. ומרחץ לא נקרא בית דירה, אלא אם כן יש שם בית דירה לבעל המרחץ. ובית תפלתם שיש שם דירה לכהניהם, וכן אוצרות של יין ושמן ושארי סחורות - כשיש שם בית דירה בשביל האוצר. אבל האוצר עצמו - לא מקרי בית דירה. וכן הגשר שיש בית דירה לשומר הגשר, והקבר שיש שם בית דירה לשומר הקבר.
טו כל אלו כשיש שם מקום הראוי לדירה, אף על פי שאין אדם דר שם - מקרי בית דירה, ועושין לה עיבור. (כן משמע בגמרא עירובין נ"ה: וברש"י ע"ש)וכן מקום המוקף ג' מחיצות אף על פי שאין עליהם תקרה, ויש בהם ד' על ד' - מקרי בית דירה, או שתי מחיצות שיש עליהם תקרה ומעזיבה, וכן בית הבנוי בשפת הים שעשוי לפנות בו כלים שבספינה. וכל אלו - בעינן ד' אמות על ד' אמות, ואם אין ד' אמות ברוחב, אף על פי שבאורכו יש הרבה - אינה ראויה לדירה. וכן מערה שיש בה בנין על פיה, ויש בה בית דירה - ומצרפין המערה להבית לד' אמות, (גמרא) והרוב צריך להיות מן הבית. ומתחילין למדוד מסוף המערה את השבעים אמה, אפילו אם בהבית עצמו יש ד' אמות. (מג"א סק"ח)
טז כל אלו מצטרפין עמה אם היו בתוך שבעים אמה ושירים. ומאותו הבית היוצא רואים (כאילו) [כאלו] חוט מתוח על פני כל משך רוחב או אורך העיר, ומודדין חוץ מאותו החוט אלפים אמה. ואם היו שני בתים כאלו נגד העיר, אחת בצפון ואחת בדרום - דינה כעיר העשויה כקשת. כלומר דאם היו הרבה בתים כמו אלה זו כנגד זו במשך רחוק מאלפים מן העיר - דינם כעיר העשויה כקשת. ואם מצד אחד יוצא כן ולא מצד השני - נראה לי דדינה כעיר העשויה כמין גא"ם, שהרי זהו תמונת דלי"ת. (עיין מג"א סק"ט וצריך לומר דזהו כונתו)ודע, דמהטור משמע לי דהך דג' מחיצות שאין עליהם תקרה, ושנים שיש עליהם תקרה - זהו כשבאו מבית שנחרבה ע"ש, אבל שתי מחיצות שאין עליהן תקרה, אף על פי שדרים שם, והגשר והקבר ובית תפלתם והאוצר שאין בהם בית דירה, והבור והשיח והמערה והשובך והבית שבספינה שאין לה קביעות - כל אלו וכיוצא בהם אין מצטרפין עמה. וכן הבורגנין שעושין שומרי גינות ושומרי העיר - אין נמדדין עמה, מפני שהם עראי, ודוקא במקום דשכיחי גנבי או גשמים השוטפין אותן. (ב"י בשם רשב"א) ונראה לי דזהו בשומרי העיר, אבל שומרי גינות - בכל ענין הוי עראי, שהרי אין לזה קביעות, וזמן קצר הוא. ויש מי שרוצה לומר דבורגנין שמצטרפין עמה - הוי גם באין בה ד' אמות על ד' אמות, (ש"ת סק"ה בשם דגמ"ר) ודבר תמוה הוא. (ומ"ש הש"ת, מריש סוכה אין שם שום משמעות, והרבותא משום דהוא בנין קל מצריף וכיוצא בזה. וזה שכתבנו בשומרי גינות - כן נראה לי, ולא דמי לשומרי שדות ופירות שזהו תמידי)
יז היו שתי עיירות זו סמוכה לזו קמ"א אמות ושליש, כדי שיהיה שבעים אמה ושירים לזו ושבעים אמה ושירים לזו - חשובים שתיהם כעיר אחת, ונמצאת כל עיר מהן מהלכת את העיר השנייה וחוצה לה אלפים אמה. וכן חומת העיר שנפרצה משתי רוחותיה זו כנגד זו, וחרבו הבתים שביניהם עד קמ"א אמה ושליש - דינו כסתום. אבל בית אחד, אפילו גדול הרבה - אין לו דין עיר לתת לו ע' אמה ושירים, אלא אם כן עומד בתוך ע' לעיר. ופשוט הוא דעיר לאו דוקא, דהוא הדין כפר, שיש לה שם בפני עצמו, ולא בתים יחידים.
יח היו שלשה כפרים משולשים, אם יש בין האמצעי ובין כל אחד מהחיצונים אלפים אמה או פחות מכאן, ובין שנים החיצונים רפ"ג אמות פחות שליש מלבד רוחב העיר האמצעי, והיינו שהאמצעי עומד כנגד בין שני החיצונים, שעומדים כולם כסגו"ל, ואם יעמוד האמצעי בין שני החיצונים יהיה מהאמצעי לכל אחד מהחיצונים קמ"א אמה ושליש - הרי שלשתן כעיר אחת, ומודדין להן אלפים אמה חוץ מהם. אבל כשיש בין האמצעי ובין כל אחד מהחיצונים יותר מאלפים אמה - אין מצטרפין זה לזה, כיון שיש יותר מתחום שבת, וכמ"ש בעיר העשויה כקשת בריחוק שבין יתר לקשת, לדעת הטור בסעיף י"ב. וזה שהתרנו שם כשיש בין שני ראשיה עד ד' אלפים אמה - זהו מפני שבכל הקשת יש בתים, מה שאין כן בין האמצעית להחיצונות. (גמרא נ"ז:)ובין שתים החיצונות יכול להיות אפילו יותר מד' אלפים, אם רק האמצעית גדולה כל כך עד שאם יעמידוה בין החיצונים לא ישאר רק לכל אחד מהחיצונים קמ"א אמה ושליש. ובזה לא דמי לשני ראשי הקשת, משום דבכאן אנו ממלאים החלל עם האמצעית. (וע"ש בתוספות ד"ה 'התם' ובמג"א סקי"ב ודו"ק)
יט וכתב רבינו הרמ"א על דין זה בסעיף ח': "ויש אומרים דאין מודדין מאמצעי רק מחומותיה" עכ"ל. כלומר דהא דאמרינן 'רואין את האמצעי (כאילו) [כאלו] עומדת בין שנים החיצונים' - זהו כדי למוד להחיצונים להאחד מן השני כמ"ש. אבל האמצעי עצמו - אין מודדין רק ממנה, דאם נמדוד מהחיצונים - הלא תפסיד לעבר האחר להצד השני שהיא עומדת שם, וכן כתב הטור. ועוד כתב הטור, דלא אמרינן רואין (כאילו) [כאלו] האמצעית עומדת בין שתי החיצונות אלא כשתכנס בין שתי החיצונות. אבל אם גדולה כל כך שלא תכנס ביניהן - לא אמרינן רואין ע"ש. ורבינו הרמ"א לא סבירא ליה כן, לכן לא הביא זה. (וזה תלוי בשני תירוצי התוספות שם, ד"ה 'התם' ע"ש)
כ עיר שיושבת על שפת הנחל, שרוב העיתים הוא יבש ומשתמשים בו, שאינו מלא אלא בשעת הגשם, אם יש לפניה מחיצה ברוחב ד' אמות על שפת הנחל כדי שיעמדו עליה וישתמשו בנחל - נמצא הנחל בכלל העיר, (ומודדין) [ומומדין] לה אלפים אמה משפת הנחל השני, ויעשה הנחל כולו בכלל העיר, לא מפני התשמיש בלבד, אלא מפני המחיצה הבנויה בצדה, שבזה גילו דעתם שמכניסים אותה לכלל העיר, ונחשב זה כבנין והנחל כחצירם. ואם לא היה שם מחיצה - אין מודדין להם אלא מסוף הבתים, אף על פי שמשתמשים בהנחל בלא המחיצה, וזהו כשאר קרקע שחוץ לעיר, דאף על פי שמשתמשים שם - מכל מקום אין סברא שתכנוס בחשבון התחום, ונמצא דהנחל נמדד בתוך התחום שבת. (והמג"א בסקי"ג נסתפק בכל מקום שמשתמשין חוץ לעיר אם נכנס בכלל התחום ע"ש. ותמיהני, הא מפורש אמרו דזהו מפני המחיצה, דאם לא כן אטו בלא מחיצה אינה ראויה לתשמיש, וזהו כמו שבארנו. אמנם בגמרא ס"א. אמרו דבעיתא תשמישתא ע"ש, ויכול להיות שבלא מחיצה אינה ראויה לתשמיש. ומכל מקום מלשון הרמב"ם והש"ע סעיף ט' שכתבו שהיא בכלל העיר מפני המחיצה ע"ש, משמע דבלא מחיצה - לאו כלום הוא ודו"ק)
כא ודע דזה שפרשנו הוא לפי דברי הרמב"ם והש"ע, שפירשו כן המאמר בגמרא שם: "עיר שיושבת על שפת הנחל וכו'"אבל רש"י ז"ל פירש באופן אחר, ואינו נחל של מים אלא עמק בעלמא, והבתים הם עד העמק, והעמדת המחיצה הוא להפסיק בין העמק והעיר שלא יפחדו מלהשתמש שם. ולכן כשיש מחיצה - מודדין התחום מסוף הבתים, ככל הערים. אבל בדליכא מחיצה - דינם כיושבי צריפין, ומודדין לכל אחד מפתח ביתו, ולא מקצה העיר ע"ש, וכן כתב הרא"ש. והטור כתב גם כן כן, אלא שפירש נחל - נהר, והיינו שהעיר יושבת בעמק ונהר לפניה, אם היא מוקפת חומה גבוה ד' אמות - מודדין מחומתה, ואם לאו - לא חשיבא כעיר, ומודדין לכל אחד מפתח ביתו, כיון שיושבת בעמק ונהר לפניה ע"ש. ולא ידעתי מי הכריחו לשנות מפירוש רש"י והרא"ש. ולדינא נראה לי כל הפירושים אמת, דלא נחלקו אלא בפירוש הש"ס, ולא לדינא. (והש"ע לא הביא רק דברי הרמב"ם, ועיין בירושלמי שם)
כב יושבי צריפים, והיינו שיושבין באהלים שעושין מהוצין וערבה, ואין להם קביעות מקום, שיושבין כאן זמן מה ואחר כך נוסעים למקום אחר - אין להם דין עיר, ולפיכך מדידת אלפים אמה - מודד כל אחד מביתו. אמנם אם יש להם היקף מחיצה י' טפחים, או חריץ עמוק י' - נעשו כעיר, ומודדין מסוף הבתים מהמחיצה או מהחריץ, שזהו סימן לקביעות. וכן אם יש שם שלש חצרות של שני שני בתים קבועים של אבנים או של נסרים - עושים את כל הצריפין לקביעות, וכולם דינם כעיר, ומרבעים אותה ונותנים לה אלפים אמה לכל רוח כשארי עיירות. וכבר נתבאר דעיר שהוקפה ולבסוף ישבה - מודדין לה מסוף הבתים, ואם ישבה ואחר כך הוקפה - מודדין לה מחומתה, אפילו החומה רחוק מן הבתים, ונתבאר בסעיף ב'. ואם יש בחומה בית דירה - מודדין תמיד מן החומה. (מג"א סקט"ו)
Previous ChapterNext Chapter