ג בד"א בשלא קנו מידו אבל אם קנו מידו שהוא חייב לו מנה הרי אלו כותבין ונותנין אע"פ שלא אמר להם כתבו שסתם קנין לכתיבה עומד ואפי' נשתה' זמן מרובה ואח"כ בא המלוה ותבעם שיכתבו לו הרי אלו יכתבו ויתנו ואין צריכים לחוש שמא פרע וכותבין זמן הקנין או יכתבו שטרא דנא איחרנוהו וכתבנוהו ואפילו מת הלוה קודם כתיבת השטר אפי' קבע לו זמן ועבר הזמן יכולים לכתבו אחר מותו וכן אם מת המלו' ובאו יורשיו לעדים שיכתבו להם השטר כותבים להם ויש חולקים ואומרים דאי משך מילתא טפי משלשים יום אין כותבין ואם קבע לו זמן לפרעון אין כותבין אחר אותו זמן דחיישינן שמא פרע: הגה וכל שלא אמר כתבו וחתמו אע"פ שכתבו בשטר אינו אלא כפנקס בעלמא (תשובת רשב"א סי' אלף רי"א) מיהו י"א דאם נתקיים דנין על פיו וע' לעיל סי' מ"ו סעיף י' והא דבעי' דצריך לומר כתבו וחתמו היינו כשמתחייב עצמו אבל כשמוחל דבר לחבירו או פטרו א"צ וע"ל סי' פ"א סעיף כ"ט:
3 The above refers to a case where [the loan was effected] without a kinyan sudar. But the borrower used a kinyan sudar to obligate himself a maneh to the lender, [the witnesses] write a deed and give it to the lender even without an explicit instruction from the borrower, because it is assumed that a kinyan will be written down. Even if much time has passed before the lender approaches the witnesses and asks them to write him a deed, they may write it and give it to him, and they do not need to worry that the borrower has already repaid the debt, as long as they specifically note the time of the kinyan, or write, "We delayed in writing this document." Even if the borrower dies before writing the deed, and even if the due date of the debt has passed, they may write the deed after his death. Similarly if the lender died and his heirs come to the witnesses to write a deed for them, they may write it. There are those who differ and say that if this happens after 30 days [for a debt with no specified due date], they should not write a deed, and if there is a due date specified, they should not write a deed after that date, lest the borrower has already repaid. Rema: If the borrower did not give explicit instructions to write and hand over a deed to the lender, but the witnesses did so anyway, it is worth no more than a ledger entry (Teshuvas Rashb"a 1:211). Nonetheless, some say that if the deed was written, it is admissible evidence. See above, chapter 46, paragraph 10. This that we require explicit instructions from the borrower only applies when he is obligating himself in a debt, but if he is forgiving a debt owed to him, or releasing someone of the obligation to pay him, there is no need for this. See later, chapter 81, paragraph 29.