ב כתב הרמב"ם בפי"א מגירושין דין י"ד: ובכלל לאו זה שכל אשה שזינתה תחת בעלה נאסרה עליו ולוקה עליה, שנאמר "אחרי אשר הוטמאה" – והרי הוטמאה, אא"כ היתה אשת ישראל שנאנסה. לפיכך כל אשה שנאסרה על בעלה ע"י קינוי וסתירה, אם בעל אותה – מכין אותו מכת מרדות, ואם עבר והחזירה אחר שגירשה – יוציא בגט, עכ"ל. וזה שכתב בפ"א מא"ב דין כ"ב: המקנא לאשתו ונסתרה ובא עד אחד והעיד שנטמאה והיה בעלה כהן ובא עליה אח"כ ה"ז לוקה עליה משום זונה, אע"פ שאין עיקר העדות בעד אחד כבר הוחזקה בכזונה, עכ"ל. ומבואר מזה דישראל אינו לוקה, אמנם עיקר הענין כן הוא דעצם שם טומאה אינו אלא כשבאו שני עדים שזינתה [ע' תוס' יבמות י"א ד"ה צרת], אבל ע"י קינוי וסתירה נהי שאסורה על בעלה דכן גזרה התורה בסוטה דספק הוא כודאי, מ"מ אין עליה שם טומאה, ואפילו בא עד אחד שנטמאה דעד אחד אינו כלום, רק בסוטה גזרה התורה שיהא נאמן מפני שבסוטה עשאה התורה ספק כודאי אבל יש עליה שם זונה שסרה מבעלה, וכבר בארנו בסי' ו' סעי' כ"ה לשיטת הרמב"ם דבטומאה הכהן והישראל שוין הן, משא"כ בזונה. ולכן כתב כאן 'כשזינתה', כלומר שיש שני עדים שזינתה – לוקה גם הישראל, דזהו עיקר שם טומאה. אבל כשנאסרה ע"י קינוי וסתירה, נהי דאסורה מן התורה, מ"מ אין בזה שם טומאה על ספק סוטה [תוס' שם]. וכן אף כשיש עד אחד, מ"מ אין בזה שם טומאה ודאית אלא שם זונה, וכהן לוקה עליה ולא ישראל, ולכן כתב כאן דמכין אותו מכת מרדות, ואף כשבא עד אחד הדין כן. אבל בכהן לוקה בעד אחד דשם זונה עליה, ובלא עד – גם הכהן אינו לוקה [כנ"ל, וע' מ"מ וכס"מ ולח"מ].