כח ויש מרבותינו שאמרו דכל דין זה הוא מטעם שליחות, ואע"ג דאין שליחות לקטן זהו כשעושין שליחות על ידו לזכות בו לאחר, דמיעוטא דקטן משליחות הוא משום ד"איש" כתיב בכל ענייני שליחות כמו בגט ותרומה ופסח וזהו דווקא לזכות לאחר בשליחותו, אבל בקדושי קטנה שהיא זוכה לעצמה בשליחות אביה מהני שליחותה לעצמה כאלו קיבל אביה הקדושין בשבילה, דקטן יש לו זכייה כשדעת אחרת מקנה אותו [רא"ש שם], וכן משמע מלשון הרמב"ם בפ"ג דין י"ד דדין זה הוא מתורת שליחות, ואין זה דבר תימא שקטן ישנו בתורת שליחות, שבאמת אין זה שליחות גמורה אלא כעין זכייה, והרי זכייה ג"כ הוא שייכא שליחות, ומ"מ קטן זוכה ע"י דעת אחרת שמקניהו וה"נ האב מזכה לה הקדושין ועושה אותה שליח שתזכה לעצמה, וכמעט שעולה טעם זה לטעם שכתבנו בסעי' כ"ו [וראיה לזה שהרא"ש בעצמו בסי' כ"ה בהאי עניינא כתב כדברי התוס' והרכיבם לדבריו הקודמים שבסי' ט"ו ע"ש, ולפ"ז אזדא לה מ"ש הב"ש דלהרמב"ם והרא"ש נעשה קטן שליח לכל דבר שהוא טובתו ע"ש, ולפמ"ש אין זה רק בזכייה לעצמו, ודו"ק] ולפי טעם דשליחות צריך לומר לה בפני עדים, דשליחות קבלה צריך עדים כמ"ש בסי' ל"ה, אמנם גם בלא עדים יש להחמיר כמ"ש שם, ואם גלוי לכל שמכינה א"ע לחופה ולקבל קדושיה והאב ג"כ מתעסק בההכנה, זה עצמו הוה כאמירה בפני עדים [כ"מ בריב"ש סי' תע"ט], ואין חילוק בכל זה בין נערה לקטנה, וכן עיקר לדינא, ואף שיש חולקים ואומרים דאין בת קטנה יכולה לקבל קדושיה אלא האב בעצמו צריך לקבלם, ורק בנערה ביכולת האב לומר לה שתקבל הקדושין, מ"מ אין הלכה כן ורובא דרובא מהפוסקים לא ס"ל כן, וכן מבואר מכמה סוגיות מהש"ס [ע' ב"ש סק"ח, ובוודאי דלדיעה זו כל הסוגיות הם בנערה וכמ"ש הר"ן לפי דברי הרמב"ן, והך דר"נ דף י"ט. הוא לריב"י דווקא].