י אמנם מצאתי לאחד מהראשונים שכתב בפירוש דתקנתא דד' אמות ליכא אף בגיטין [נמק"י פ"ק דב"מ], וגם הרי"ף ז"ל בפ"ח דגיטין לא כתב הך דינא ע"ש, וגם בדעת הרמב"ם ז"ל נלע"ד דלא ס"ל תקנתא דד' אמות בגיטין וכ"ש בקדושין, ודין ד"א שכתב שם עניין אחר הוא, דבגיטין וקדושין יש קניין אחר שאין זה בדיני ממונות, והיינו כשיכולה לשמור הגט או הקדושין והוא אינו יכול לשמור כמו שיתבאר, ובזה אין חילוק בין רה"ר לסימטא דמדין שמירה נגעו בה, ורק בגיטין קיי"ל דבעינן שיהא הגט קרוב לה כל כך עד כדי שתשוח ותטלנו, וגם בזה החמירו מדרבנן שלא תנשא עד שיגיע הגט לידה כמ"ש הרמב"ם שם, אבל בקדושין אוקמיה אדינא דכל שיכולה לשמור והוא אינו יכול לשמור – הוי קדושין כמו שיתבאר, והד' אמות שכתב הרמב"ם בגט הוא כדי שתשוח ותטלנו ומדין שמירה הוא, ואדרבא החמירו דאם קדם הבעל לתוך הד' אמות אינו גט אף אם הוי שתטלנו כדי שתשוח כמ"ש שם בהל' ט"ו ע"ש, ולכן בהל' י"ב שם בדין היתה ידה כקטפרס כתב דכשזרק הגט על ידה ונפל לתוך ד' אמותיה מגורשת כשנח הגט, משום דהוי כבידה ממש וכ"ש שהוא כדי שתשוח ותטלנו [ומתורץ קושית תוס' בגיטין ע"ח: ד'ה יהא, ע"ש ודו"ק], ולכן בקדושין לא הזכיר הרמב"ם דין ד"א דנכלל בהדין שכתב במקום שתוכל לשמור והוא אינו יכול לשמור, ואם באמת אינה יכולה לשמור – אינה מקודשת מדין ד"א. וזה שאמרו בירושלמי דיש בגיטין דין ד"א, אמנם איתא שם בגיטין דזהו להלכה ולא למעשה ע"ש, והרי אדרבא הירושלמי מחמיר הרבה בעצם קניין הד"א דבעינן שיאמר שמתכוין לקנות כמ"ש בחו"מ בסי' רס"ח סעי' ה' ע"ש, וש"ס דילן לא ס"ל כן [ב"מ י':]. ולכן לענ"ד אף שהדין דד' אמות בקדושין נתבאר בשו"ע ואחרונים בלי חולק, מ"מ יש לילך למעשה לחומרא דאם קדשה אחר צריכה גט משניהם, וגם אם זרק לה קדושין ברה"ר בתוך ד' אמותיה הוי ספק קדושין [ב"ש], ואע"ג דלפמ"ש ממ"נ אין כאן קדושין, דלהטור והשו"ע אין דין זה ברה"ר ולהרמב"ם לא ס"ל כלל הך דינא לפי מ"ש, מ"מ כיון שגדולי האחרונים הכריעו כן חלילה לחלוק עליהם לקולא. אך בסי' קל"ט בארנו דבגט מודה הרמב"ם שמעיקר דינא יש לה ד"א ורק מפני החומר פסלו, ע"ש.