ב מבואר מדבריו דחופת נדה אינו עושה נשואין, ובגמ' [כתובות נ"ו.] היא איבעיא, בעי רב אשי נכנסה לחופה ופירסה נדה מהו, את"ל חיבת חופה קונה – חופה דחזיא לביאה אבל חופה דלא חזיא לביאה לא, או דילמא לא שנא? תיקו, ע"ש, ולכן פסק לחומרא ולפ"ז הו"ל להרמב"ם לכתוב דהוה ספק, ונהי דלעניין איסורא אין נפק"מ בזה מ"מ לעניין ממון כמו ליורשה הוה נפק"מ אם תפס דאין מוציאין מידו כבכל ספיקא דדינא, והרי הרמב"ם ס"ל בכל תיקו שבש"ס דמהני תפיסה כמ"ש בחו"מ בכ"מ [וכ"כ בס' תקפו כהן סי' ח', וכ"כ האורים ותומים שם], ויותר מזה דאם הבעל מוחזק בהנדוניא אין מוציאין יורשי האשה מידו, ומדבריו לא משמע כן כיון שפסק דאינו נשואין בחופת נדה, ואפשר לומר דלעניין ירושה אין נפק"מ בזה דוודאי יורשה לפי מ"ש בסי' נ"ז דבמסר האב לשלוחי הבעל יורשה ואפילו אינה ראויה לביאה כמ"ש שם סעי' ה', וכ"ש בחופת נדה דלא גרע מזה שהרי כנסה לרשותו, ולפ"ז גם לעניין נדרים ושמיתתה בחנק דינה ג"כ כנשואה כמ"ש שם סעי' א', ולא משמע כן מלשונו, והמגיד משנה כתב מפורש דאינו יורשה ע"ש, וי"א דהרמב"ם הולך לשיטתו בפ"א מנחלות דבספק גירושין אין הבעל יורשה וכ"ש בספק קדושין [שעה"מ], ואין ראיה דבוודאי גם שם מהני תפיסה ומנלן דלא מהני תפיסה, והרי על עיקר דינו נחלקו הרבה מהפוסקים כמ"ש בסי' צ' וכ"ש דעכ"פ גם להרמב"ם מהני תפיסה, דפשיטא דבתפס לא גרע ספק גירושין מנפל הבית עליו ועל אשתו שיתבאר שם [וכ"כ הב"ש שם סק"כ דלדינא מהני תפיסה והחמ"ח שם סקי"ד דימה זה לנפל הבית, ע"ש].