א אחרי ניגוב ידים היטב יברך מיד ברכת 'המוציא' ולא יפסיק הרבה אפילו בשתיקה, וכל שכן בדיבור. ואפילו לדבר דברי תורה אסור, דהכי אמרינן בברכות (מ"ב.): "תיכף לנטילת ידים – ברכה", ועוד אמרינן שם (נ"ב:): "תיכף לנטילת ידים – סעודה". אמנם יש מרבותינו שאמרו שאין צריך ליזהר מלהפסיק בשתיקה הרבה בין נטילת ידים ל'המוציא', ובלבד שלא יסיח דעתו, דזה שאמרו 'תיכף לנטילת ידים ברכה' קאי שם אמים אחרונים דווקא, וזה שאמרו 'תיכף לנטילת ידים סעודה', הכוונה שם שלא יפסיק במעשה אחרת או בדיבור, שזה מביא לידי היסח הדעת, אבל הפסק בשתיקה מותר. וכתב הטור שזהו דעת הרי"ף והרמב"ם גם כן, ודעת רבינו הבית יוסף נוטה לזה, שכתב: "יש אומרים שאין צריך ליזהר מלהפסיק בין נטילה ל'המוציא', ויש אומרים שצריך ליזהר, וטוב ליזהר" עכ"ל, הרי כתב רק שטוב ליזהר, אבל עיקר דעתו שאין צריך ליזהר. אבל לדבר - וודאי אסור, אלא אם כן לצורך הסעודה, כמו להביא מלח כמו שיתבאר (ט"ז), וכל שכן לעשות איזה מעשה כמו למזוג הכוס בחמין וכיוצא בזה - אסור (מגן אברהם). ויש מחלקין באיסור הפסק בין חול לשבת, דבחול אין להפסיק דשמא יסיח דעתו וילך לו ולא יאכל כלל, ולכן גם להפסיק בשתיקה אינו נכון, ובשבת מותר משום דמוכרח לאכול, ולכן אפילו אם רוצה ליטול ידיו ולעשות קידוש גם כן מותר (שם), ובירושלמי (פרק אלו דברים הלכה ב') משמע כדעה ראשונה ע"ש.