יג עוד יש היתר כשהם שותפים בעצם התנור, שהישראל ישכיר לו חלקו בקיבולת, כמו שכתב רבינו הרמ"א בסעיף ג' וזה לשונו: "ואם ירצה להשכיר לאינו יהודי חלקו בשבת או בקיבולת – שרי, וכמו שנתבאר בסימן רמ"ד לעניין מכס ומטבע דשרי. וכל שכן כאן - דשרי בשותפות אינו יהודי", עד כאן לשונו. והנה בקיבולת, דהיינו שיתן לו בעד חלקו כך וכך - ודאי דשרי, דלא גרע מאם כל התנור שלו, והיינו שהקיבולת יהיה על כל ימי השבוע, ויהיה השכר שבת בהבלעה. אבל מה שהתיר על חלקו בשבת לבד, תמוה, דהא להדיא נתבאר שם דרק במכס ומטבע התרנו זה, משום דהוי הפסד גדול, וגם מפני שאין עצם העסק שלו, כפי שנתבאר שם, ולכן יש שדחה דבריו בזה הפרט (ט"ז ס"ק ג'). וצריך לומר דדעת רבינו הרמ"א כן הוא: דכיוון שהאינו יהודי שותפו בעצם התנור, ולא יניח שלא יאפו בו בשבת, ואם כן אין ביכולת הישראל למונעו - אם כן מה לי אם יקח חצי השכר או שישווה עמו כך וכך, וזה טוב יותר מחצי השכר, כמובן. ואין כוונתו שיזכיר לו להדיא שבת, אלא שיאמר לו: 'תתן לי בעד חלקי כך וכך ליום' (וכן משמע מהמג"א סוף ס"ק ח' ומהגר"ז סעיף י"ד). ודבר פשוט הוא שצריך לומר לו כן קודם השבת, ואפילו אחר שנעשו שותפים (ולכן כתב זה בסעיף ג', ודו"ק). וקודם שנעשו שותפים יכול גם להזכיר לו שבת באופן זה, והיינו שיאמר לו: אשתתף עמך באופן זה, שימי השבת יהיה שלך לגמרי, ולי תתן בעד זה כך וכך (כן משמע במג"א שם. ולפי זה יתפרשו דברי הרמ"א בשני דרכים. ואין זה שכר שבת, אלא תנאי בעלמא שבאופן זה ישתתף עמו, שיתחייב לו כך וכך מעות, ובשבת כולה שלך, ודו"ק).