ערוך השולחן, אורח חיים סימן רנ״ג

סימן רנג

התוכן מוגש כאן ללימוד ואינו הוראה למעשה. השולחן ערוך פוסק לפי מנהג ספרד, הגהות הרמ"א לפי מנהג אשכנז, והקיצור נכתב לפי מנהג אשכנז. בשאלה מעשית פנו לרב.

א כבר נתבאר בריש סימן הקודם, שמותר להתחיל במלאכה בערב שבת אף שהמלאכה נגמר בשבת. ולכן יכול אדם להעמיד קדירה עם תבשיל על האש בערב שבת סמוך לחשיכה, או בשר בתנור או על גבי גחלים, והן מתבשלין והולכין בשבת. אמנם יש בדברים אלו מה שאסרו חכמים לעשות כן, משום גזירה שמא יחתה בגחלים בשבת כדי למהר בישולם, משום דהחיתוי הוא ברגע אחת, והוא בתאוותו להאכילה - קרוב הדבר שעל רגע זו ישכח ששבת היום, ויחתה בגחלים ויבא לידי איסור דאורייתא, מפני שעל ידי חיתויו תתמהר לבשל, והוה מבשל בשבת. לפיכך עשו חכמים גדרים לזה, כמו שיתבאר בס"ד.
ב ומפני שיש בעניין זה פלוגתא דרבוותא, וגם אופן בישול שלהם היה משונה משלנו, לכן יש לבאר מקודם אופן בישולם: והיינו שאצלם לא היה התנור פת(ו)חה מן הצד כשלנו, ולא גדול כתנור שלנו, וג' מינים של תנורים היה אצלם: כירה וכופח ותנור. וכולם לא היו מחוברים לארץ על פי רוב, ופתחיהם למעלה, והיו מסיקים בתחתיתם והאש עולה למעלה, ואת הקדירה העמידו על פי הכירה והכופח והתנור, והיינו על דפנותיהם, וכל הקדירה היה כנגד החלל. והכירה עשויה להעמיד עליה שתי קדירות, והיתה ארוכה וקצרה, והיתה שוה למעלה ולמטה. והכופח היתה גם כן שוה למעלה ולמטה, רק היא היתה קטנה מהכירה, והיינו על קדירה אחת. וממילא כיון שלא היתה ארוכה - החזיק החום בה יותר מהכירה. והתנור היתה גם כן על קדירה אחת, והיתה רחבה למטה וקצרה למעלה, וממילא שהחזיק בה החום הרבה יותר גם מכופח. ולבד זה היו מרבים להסיק בתנור יותר מבכירה. (רש"י ב"ב כ': ד"ה 'ובכירה'. וצע"ג על הטור חושן משפט ריש סימן קנ"ה, שכתב בשם רשב"ם דהכירה פתחה מן הצד ע"ש. וגם הנמק"י שם הביא זה מירושלמי דשם, שאומר דכירה עשויה כמין שובך ע"ש. ותמיהני, דהכי פירושו - שהיא שוה למעלה ולמטה כמו שובך, ולא כתנור שקצרה מלמעלה)
ג והיסק שלהם היתה או בקש וגבבא הנגבב מן השדה, שמהם האש רפוי מאד ואין בהם גחלים רק מעט, או בגפת והיינו פסולת של זיתים או של שומשמין. ושל זיתים היה האש חזק מאד ויש בו גחלים הרבה, וכן של שומשמין, אם כי אינו חזק כשל זיתים, אך יותר חזק משל קש וגבבא. וכן בעצים האש חזק מאד, ויש בהם ריבוי גחלים. ועוד הסיקו בגללים של בהמות, ואיתא בירושלמי ריש כירה: דשל בהמה דקה - הוי כגפת ועצים, ושל גסה - הוי כקש וגבבא ע"ש, ולפלא שהרמב"ם פרק ג' כתב להיפך כמו שנביא דבריו, וצריך לומר דגירסתו כן היתה בירושלמי.
ד והנה דרכם היה בערב שבת להשהות התבשילין בהקדירות, והיינו להעמידן על גבי הכירה והכופח והתנור שיעמדו בחומם עד שיאכלו בלילה סעודת שבת, וכן על יום שבת בבוקר לסעודה שנייה עשו כן. וזה נקרא השה(י)ה, כלומר שהשהו הקדירה על גבי הכירה וכו'. ויש שגם בשבת אחר שנטלו הקדירה מהכירה ונטלו ממנו מעט תבשיל, והחזירוהו אחר כך על מקומו על גבי הכירה, וזה נקרא חזרה, כלומר שנטלוהו והחזירוהו. וזה חמור הרבה יותר מהשה(י)ה, שזה עושין בשבת עצמו, והשה(י)ה הוא בערב שבת. ויש שאחר שנטלו הקדירה מהכירה טמנוהו במוכין או בשארי דברים, סבבוהו למעלה ולמטה ומן הצדדים, וזה נקרא הטמנה, ודינים אלו יתבארו בסימן רנ"ז. אבל בסימן זה הם רק דיני השהיה וחזרה.
ה וזה לשון הרמב"ם בפרק ג' דין ד': "תבשיל שלא בישל כל צרכו וחמין שלא הוחמו כל צרכן, או תבשיל שבישל כל צרכו וכל זמן שמצטמק הוא יפה לו - אין משהין אותו על גבי האש בשבת אף על פי שהונח מבעוד יום, גזירה שמא יחתה בגחלים כדי להשלים בישולו או כדי לצמקו. לפיכך אם גרף האש או שכיסה אש הכירה באפר או בנעורת פשתן הדקה, או שעממו הגחלים שהרי הן כמכוסות באפר, או שהסיקן בקש או בגבבא או בגללי בהמה דקה שהרי אין שם גחלים בוערות - הרי זה מותר לשהות עליה, שהרי הסיח דעתו מזה התבשיל, ואין גוזרין שמא יחתה באש" עכ"ל. כלומר שהסיח דעתו מזה התבשיל בדבר החיתוי, כיון שעשה מעשה להקטין האש - תו לא חיישינן לחשש שמא יחתה. (זהו כוונת הכ"מ ומתורץ קושית הרמ"ך ע"ש) ואין צריך לקטום עד שאין ניכר שם אש כלל, רק בקטימה כל שהוא סגי, (ר"ן וב"י ומג"א סק"ג) דכיון דגילה דעתו דלא בעי לגחלים - סגי. (שם)ולכן אמרו בגמרא (ל"ז:) דאפילו קטמה והובערה - מותר להשהות, ואפילו הגחלים של רותם, שהם חזקים בחמימותם כדכתיב: "גחלי רתמים" - מכל מקום מותר, כיון דגילה דעתו שאין צריך לחיתוי. והרמב"ם השמיט דין זה וכן הרי"ף והטור והש"ע לא הזכירו זה וצ"ע, הלא אין חולק בזה. ודע, שיש אומרים דגרופה אין פירושו שיגרוף הגחלים מן התנור - אלא שיגרפם לצד אחד של התנור (ר"ן ומאור) כדרך שאנו עושים, אבל הרמב"ם והטור והש"ע לא סבירא ליה כן.
ו וכתב הרמב"ם: "במה דברים אמורים: בכירה שהבלה מועט. אבל התנור, אף על פי שגרף האש או כיסה באפר או שהסיקוהו בקש או בגבבא - אין משהין בתוכו ולא על גביו, ולא סומכין לו תבשיל שלא בשל כל צרכו, או שבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו, הואיל שהבלו חם ביותר - אינו מסיח דעתו, וחוששין שמא יחתה בזו האש המעוטה, אפילו היא של קש וגבבא או מכוסה. ולמה אסרו לשהות בתנור אף על פי שגרוף - מפני שהגורף אינו גורף אלא רוב האש ועצמה, ואי אפשר לגרוף כל האש עד שלא תשאר ניצוץ אחת, מפני שהבלו חם - חיישינן שמא יחתה כדי לבער הניצוצות הנשארות בתנור" עכ"ל. ואף על גב דקטם גילה דעתו שאין רצונו בחיתוי - יש לומר דזהו רק בכירה שהבלה מועט, וכי קטמה קרוב שתתכבה לגמרי, ואין לך גילוי דעת יותר מזה. מה שאין כן בתנור שהחמימות רב מאד - אין זה גילוי דעת כלל, דאפשר לומר שהקטימה היתה להשקיט האש מגודל חמימותו שלא ישרוף התבשיל, וכאשר יראה אחר כך שנשקט האש לגמרי - יחתה כדי להגבירו קצת. ובאמת יש מהגדולים דסבירא ליה כן, דהאיסור בתנור אינו אלא בגרוף ולא בקטום, מפני שגילה דעתו כמ"ש, וכן כשהסיק בקש וגבבא שהאש רפוי - גם כן אין חילוק בין תנור לכירה, (כ"מ בשם הרמ"ך) אבל רוב הפוסקים עומדים בשיטת הרמב"ם ז"ל.
ז וכתב עוד: "הכופח הבלו רב מהבל הכירה ומעט מהבל התנור. לפיכך אם הסיקוהו בגפת או בעצים - הרי הוא כתנור, ואין משהין בתוכו ולא על גביו ולא סומכין לו תבשיל שלא בישל כל צרכו או מצטמק ויפה לו, אף על פי שגרוף או כיסה באפר. ואם הסיקוהו בקש או בגבבא - הרי הוא ככירה שהסיקוה בקש או בגבבא, ומשהין עליו ומותר לסמוך לכירה מבערב, ואף על פי שאינה גרוף וקטום" עכ"ל. כלומר ואפילו הוסקה בגפת ועצים, דלא החמירו בסמיכה בכירה. וסמיכה מיקרי שמעמידין הקדירה מן הצד של הכירה שתתחמם בדפנותיה, כמו בקאכלי"ן שלנו. ויש אומרים דגם כופח מותר בסמיכה בגרוף וקטום, והש"ס שאסר - הוא בלא גרף וקטם. (כ"מ בשם הרמ"ך) ודעת הרמב"ם הוא, דבגפת ועצים - דין כופח לגמרי כדין תנור. ומדברי הרמב"ם מתבאר, דהשה(י)ה מיקרי בין כשמעמידין הקדירה על גבה ובין כשמעמידין בתוכה כבתנורים שלנו. ודע, דהאיסור בכל הדברים אינו אלא כשהיד סולדת בו בפנים התנור והכופח והכירה. אבל אם נתקררו עד שאין היד סולדת בהם, אפילו יש שם גחלים - מותר ליתן עליהם או בתוכן בכל עניין. ולא מיבעיא בערב שבת, אלא אפילו בשבת, שהרי אינם ראוים לבישול. (מג"א סק"ט)
ח וכל מה שנתבאר לאיסור השהיה - זהו כשהתבשיל ראוי לאכול בלילה, והיינו שכבר נתבשל הרבה מבעוד יום, אלא שנצרך לגמור בישולו או שמצטמק ויפה לו. ואף על פי שכוונתו על למחר - מכל מקום חיישינן שיתיישב לאכלו בלילה. אבל אם יש הוכחה שאינו ראוי לאכלו בלילה, כגון להעמיד תבשיל חי סמוך לערב, דלזמן אכילת הלילה לא יתבשל כדבעי, ובעל כורחו יניחנה עד למחר - בכהני גווני מותרת ההשה(י)ה לגמרי אפילו בתנור. ואף על גב דעד ג' וד' שעות בלילה תתבשל - מכל מקום לא חיישינן שימתין בסעודת שבת של ערבית זמן רב כזה, דדרך בני ישראל לאכול סעודת שבת בתחלת הלילה, דזהו מכבוד שבת.
ט וזה לשון הרמב"ם שם: "תבשיל חי שלא בשל כלל, או שבשל כל צרכו ומצטמק ורע לו - מותר לשהותו על גבי האש, בין בכירה וכופח בין בתנור. וכן (אפילו) כל תבשיל שבשל ולא בשל כל צרכו, או שבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו, אם השליך לתוכו אבר חי סמוך לבין השמשות - נעשה הכל כתבשיל חי ומותר לשהותו על האש, אף על פי שלא גרף ולא כיסה, מפני שכבר הסיח דעתו ממנו ואינו בא לחתות בגחלים" עכ"ל. כלומר דעד למחר יש שהות הרבה להתבשל, ולמה יחתה. ודווקא בשר חי שצריכה הרבה זמן להתבשל, אבל ירק חי וכיוצא בו שממהר להתבשל - אסור. (ט"ז סק"ב ומג"א סק"ד)
י ודע דדברים שהתרנו בשהיה, כמו כירה וכופח שהסיקום בקש וגבבא, או תבשיל שבשל כל צורכו ומצטמק ורע לו, או תבשיל חי או נתן לתוכו אבר חי שהתרנו אפילו בתנור - אין זה אלא בשהייה בערב שבת סמוך לשקיעה. אבל בחזרה, והיינו שנטלוהו בשבת ורוצים להחזירו לכירה וכופח ותנור - אסור, לפי שכשמחזיר בשבת - נראה כמבשל לכתחלה. ויש אוסרין בחזרה אפילו קודם הלילה, כל שאינו יכול להתבשל מבעוד יום, (תוספות ריש כירה ד"ה 'ובית הלל') אבל דעת הרמב"ם לא נראה כן.
יא וזה לשון הרמב"ם שם: "כל שמותר לשהותו על גבי האש, כשנוטלים אותו בשבת - אסור להחזירו למקומו. ואין מחזירין לעולם (אף מצטמק ורע או תבשיל חי) אלא על גבי כירה גרופה, (דבזה לא מיחזי כמבשל) או בכירה וכופח שהוסקו בקש וגבבא, (גם כן מטעם שנתבאר) והוא שלא הניח הקדרה על גבי הקרקע. אבל משהניחה על גבי קרקע - אין מחזירין אותה (דבזה בכל עניין נראה כמבשל) ואפילו על גבי כירה גרופה או מכוסה, ואין מחזירין לתנור ולא לכופח שהוסק (כן צריך לומר) בגפת או בעצים, (ובתנור אפילו בקש וגבבא) אף על פי שגרף או כיסה, (ואפילו מצטמק ורע לו ותבשיל חי) מפני שהבלן חם ביותר. וכל שאין מחזירין עליו - אין סומכין לו בשבת" עכ"ל. ובסמיכת כופח יש חולקין ומתירין, וכמ"ש בסעיף ז'. וכל זה הוא שיטת הרמב"ם העומד בשיטת הרי"ף רבו, ולזה הסכים הרמב"ן ז"ל. (דהבעיא שבריש כירה אי משנתינו מיירי בהשה(י)ה או בחזרה - הוכיח הרי"ף דהמסקנא לחומרא דלהשהות תנן ע"ש, וכן כתב הבה"ג ע"ש)
יב אבל שיטת רש"י ותוספות והרא"ש והרשב"א, וכן סוברים רב האי גאון ורבינו חננאל, דכל האיסורים שנתבארו - המה רק בחזרה ולא בהשה(י)ה, ובהשה(י)ה אינו אסור אלא בהתחיל להתבשל ולא הגיע עדיין למאכל בן דרוסאי, שהוא שליש בישול לרש"י וחצי בישול להרמב"ם. אבל כל שהגיע למאכל זה, ואפילו במצטמק ויפה לו - מותר, דקיימא לן כחנניה, (שבת כ'.) דכל שהוא כמאכל בן דרוסאי - מותר לשהותו על גבי כירה, אף על פי שאינה גרופה וקטומה. ולשיטת הרמב"ם אין זה אלא בצלי, ויתבאר בסימן רנ"ד, ולא בתבשיל שבקדירה. ולדברי רבותינו אלה ישתנו הדינים לקולא, כמו שנבאר בס"ד.
יג ולפי שיטה זו הדין כך: דכל שהתחיל להתבשל ולא נתבשל עדיין כמאכל בן דרוסאי (שהיה לסטים ואכל במקצת בישול) - אסור לשהות על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה, ועל תנור אפילו גרופה וקטומה, ואפילו הסיקוה בקש וגבבא. והכירה שהסיקוה בקש וגבבא - נראה דמותר, וכופח בקש וגבבא - הוי ככירה, וגפת ועצים - הוי כתנור. (כן נראה לעניות דעתי, דלשיטה זו קודם שהגיע למאכל בן דרוסאי - הוי כלהרמב"ם, דמנלן לומר באופן אחר, והרי חנניא רק במאכל בן דורסאי פליג. ואפשר דלשיטה זו כירה ותנור שוים בהשה(י)ה, ומכל מקום העיקר כמ"ש, וכן משמע בר"ן ע"ש. ובתנור - גם לסמוך אסור, ובכירה - מותר תמיד לסמוך, ובכופח יש פלוגתא כמ"ש בסעיף ז')
יד וכל שהגיע למאכל בן דרוסאי, אפילו מצטמק ויפה לו - מותר לשהות על גבי כירה ועל גבי תנור וכופח, (תוספות ל"ח: ד"ה 'תנור' ומ"מ שם) ואפילו הוסק בגפת ועצים, (שם במ"מ) דכיון שנתבשל כמאכל בן דרוסאי - יתבשל מאליו ולא חיישינן לחיתוי, דבשביל צימוק לא אתי לחתויי, וכל שכן בחי, ובבשיל לגמרי ומצטמק ורע לו. והחילוק בין כירה לתנור הוא בחזרה, דכירה שהוסקה בקש וגבבא - מותר להחזיר עליה אף באינו גרוף וקטום, ובגפת ועצים - צריך גריפה או קטימה, ותנור - אפילו גרוף וקטום אסור, ואפילו הוסק בקש וגבבא. וכופח בקש וגבבא - דינו ככירה, וגפת ועצים - דינו כתנור. ובתנור - גם סמיכה אסור בחזרה בכל גווני, ובכירה - מותר בכל גווני, ובכופח יש פלוגתא כמ"ש בסעיף ז'.
טו לפעמים יש דמיקרי סמיכה אף כשמעמיד על גבי הכירה, כגון שתי כירות שנבנו ביחד ורק דופן מפסיק בין זה לזה, והדופן היא של חרס, והאחת היא גרופה וקטומה והשנית אינה גרופה וקטומה - מעמידין על הגרופה וקטומה אף שהוסקה בגפת ועצים, וגם השנייה כן. והראשונה מוספת הבל על ידי הבל השנייה העולה לה - מכל מקום אינה אלא סמיכה ומותר, (גמרא ל"ז.) והרמב"ם והטור לא הביאו זה וצ"ע.
טז כתב הטור: "כירה שהיא גרופה וקטומה ונטל הקדרה מעליה - אפילו בשבת מותר להחזירה כל זמן שהיא רותחת. ודווקא על גבה, כגון על שפתה או על כיסוי שעל חללה, ובעודה בידו ודעתו להחזירה. אבל לתוך חלל הכירה, או שהניח הקדירה על גבי הקרקע, או אפילו עודנה בידו ולא היה דעתו להחזירה - אסור. ואפילו לא הניחה על גבי קרקע אלא שתלאה במקל או שהניחה על גבי מטה, או שפינוה ממיחם למיחם - אסור" עכ"ל. ובזה החמיר הרבה נגד הרמב"ם, דהרמב"ם לא חילק בין על גבי כירה לתוך הכירה, (עיין ב"י וצ"ע) והגמרא שם מפורש כהטור, שאומר: "לא שנו אלא על גבה, אבל לתוכה - אסור", ומסקינן דאחזרה נאמר דין זה ע"ש. והרמב"ם לא הזכיר מזה דבר, וטעמו נראה לי ברור, דזה האומר כן - סובר דמשנתינו מיירי בחזרה ע"ש, ולכן הרמב"ם דפסק דמיירי בהשה(י)ה - בטלה לה מימרא זו. ולהרמב"ם החזרה מותרת רק בכירה וכופח שהיסקה בקש וגבבא וגרופה וקטומה, כמ"ש בסעיף י"א, ואם כן בכהני גווני לא שייך לחלק בין תוכה לעל גבה כמובן. אבל הטור שפסק דמיירי בחזרה - שפיר פסק להך מימרא. וגם בזה החמיר נגד הרמב"ם, דהרמב"ם לא אסר רק בהעמיד על גבי קרקע, וגם לא הוצרך שיהא דעתו להחזיר, והטור החמיר בזה. ובגמרא יש בזה שני לשונות, וזהו גם כן מטעם שבארנו, דלהרמב"ם שהחזרה אסורה לגמרי, רק בכירה וכופח שהוסקו בקש וגבבא וגרוף וקטום - לא שייך להחמיר כל כך, מה שאין כן להטור. (וזהו ברור בס"ד)
יז ודע, דתוכה לא מיקרי אלא כששולי הקדירה עומדת על שולי הכירה. אבל כשאינה נוגעת בשולי הכירה, אף שרוב הקדירה בתוך הכירה ונאחז בהרוחב שבו מלמעלה בגבי הכירה - זה מיקרי על גבה ומותר. (מג"א סקכ"ב) ותנורים שלנו, שדינן ככירה כמו שיתבאר, ובהן ליכא על גבן, ותמיד מעמידין בתוכן - ליכא חילוק בזה, ותוכה הוה כעל גבה. (זהו כוונת הש"ג שהביא המג"א שם)
יח וזה שנתבאר שמותר להחזיר אפילו בשבת - זהו כשהתבשיל מבושל כל צרכו, ולא נצטנן עדיין. אבל אם אינו מבושל כל צרכו או שנצטנן - פשיטא שאסור להחזירו כשהיד סולדת שם, דזהו ממש כבישול. ובמבושל כל צרכו ולא נצטנן - מותר להחזירו אפילו לכירה אחרת, ואפילו הבלה מרובה מהראשונה, כיון דאין בזה גררא דבישול. ובלא נתבשלה או נצטננה - אסור להחזירה אפילו לאותה כירה כשהיד סולדת שם. וזה שהתרנו אפילו לכירה אחרת - זהו לפי שהוא מהשה(י)ה להשה(י)ה, והכל אחד. אבל כשהקדירה היה בהטמנה ורוצה להעמידו על גבי כירה - אסור, וכל שכן ליטלה מהכירה ולהטמינה דאסור, כמו שיתבאר בסימן רנ"ז ע"ש.
יט כתב רבינו הרמ"א בסעיף ב': "ויש אומרים דכל זה אינו אסור רק כשנטלו מן הכירה מבעוד יום, ולא החזירו עד שחשיכה. אבל אם לקחו משם משחשיכה - מותר להחזירו אפילו הניחו על גבי קרקע, וכן נוהגים להקל בתנורים שלנו שיש להן דין כירה, וסומכים עצמם על דברי המקילין, וטוב להחמיר. מיהו אם נצטנן - לכולי עלמא אסור, ויש אומרים דאם הוציא מאכל מן התנור בשבת - אסור להניחו בכרים ובכסתות" עכ"ל. ביאור דבריו, דיש אומרים דכל דין חזרה שאסרו חכמים - אינו אלא כשנטלו מערב שבת והחזירו משחשיכה, דאז אפילו נתבשל כל צרכו והוא רותח - אסור, דזהו כמשהה לכתחלה בשבת. אבל כשנטלו בשבת והחזירו בשבת - אין זה החזרה שאסרו חכמים, דבישול לא שייך בזה, וגם חשש חיתוי אין כאן, שהוא רותח ומבושל כל צרכו והוי כהשה(י)ה. ואפילו הניחו על גבי קרקע - לא נתבטלה ההשהיה הראשונה. ועל זה סומכים העולם שנוטלים הקדרות מתנורים שלנו שנסוקים בעצים, ולא גרף וקטם, ונוטלים מעט תבשיל ומחזירים הקדרות לתנור. אבל באמת טוב להחמיר, כי זהו רק דיעה יחידאי. (הר"ן ז"ל) וכשנצטנן - פשיטא שאסור. וזה שכתב: 'שאסור להניחו בכרים וכסתות' - דבר פשוט הוא, דאפילו אם אינם מוסיפים הבל אסור בשבת, כמ"ש בסימן רנ"ז, אלא מפני שיש שהיו עושים כן מפני שסברו דהטמנה לא אסרו בשבת אלא תחלת הטמנה, אבל כשעמדה על הכירה מותר, כמו שמותר לשנות מכירה לכירה - קמ"ל שאסור. (כן נראה לי בכוונתו)
כ כתב הטור: "ואם אינה גרופה וקטומה - אסור להחזירה. לא מיבעיא בשבת, אלא אפילו מבעוד יום, אחר שנגמר כל בישול הקדירה ומניחה לעמוד על הכירה עד הערב לשמור חומה, אם נטלה מן הכירה - אסור לו להחזירה אפילו בעודה רותחת, אם הוא כל כך ערב שאין שהות ביום להרתיח אם היתה קרה, דגזרינן אטו היכא שנטל בשבת, דאי שרית להחזירה מבעוד יום - אתי נמי להחזירה כשנטלה בשבת. אבל כל זמן שלא נתבשלה, או אפילו נתבשלה ויש שהות ביום להרתיחה א(י)לו נתקררה - מותר להחזירה. ובתנור, אפילו הוא גרוף וקטום - אסור להחזירה. וכופח, אם הסיקו בקש וגבבא - דינו ככירה, בגפת ועצים - דינו כתנור" עכ"ל.
כא והנה בזה שכתב: 'דאי שרית מבעוד יום - אתי נמי להחזירה כשנטלה בשבת' - אינו לפי היש אומרים שהביא רבינו הרמ"א, דנטלה בשבת - מותר להחזירה. אך כבר כתבנו בסעיף י"ט דזהו דיעה יחידאה, והטור לא סבירא ליה כן. אך אפילו לפי דיעה זו, יש לגזור שמא יטלה בערב שבת ויחזירנה בשבת. (ולפי זה אתי שפיר מה שהרמ"א גם כן הביא זה ודו"ק)וכן זה שכתב: 'דכשיש שהות ביום להרתיחה - מותר גם כן' - אתי שפיר, דבכהני גווני לא שייך לקרותה חזרה אלא השה(י)ה, דאם לא כן נאסור כל יום ערב שבת להחזירה. אמנם זה שכתב 'דגם כשלא נתבשלה - מותר להחזירה' - זה אינו מובן. והמפרשים כתבו הטעם דבכהני גווני לא גזרינן שיעשה בשבת, דוודאי לא יבשל בשבת. (מג"א סקכ"ו ועיין ט"ז סקט"ו) וזה וודאי תמוה, דהא גזרינן שמא ישכח שהיום שבת ויחתה בגחלים, ובאמת יש פוסקים חולקים בזה, (עיין מג"א שם וב"ח) וגם רבינו הרמ"א לא הביא זה ע"ש. וטעמו של הטור נראה לי, דכשלא נתבשל עדיין - לא שייך לקרותה חזרה אלא השה(י)ה, וראיה דהא חזרה מתירין אפילו בשבת כמו שנתבאר, ובשבת פשיטא דאין מחזירין בכהני גווני. וכלל הדברים - דשם 'חזרה' אינו אלא על דבר שנתבשל לגמרי.
כב ורבינו הרמ"א הביא זה גם כן וזה לשונו: "יש אומרים דכל שהוא סמוך לחשיכה, או סמוך לברכו שהוא קבלת שבת לדידן, אם הוא סמוך כל כך שאם נצטנן הקדירה אי אפשר להרתיחה מבעוד יום - דינו כמו בשבת עצמו. ויש מקילין בזה, והמנהג להקל, אך טוב להחמיר במקום שאין צורך כל כך. ודווקא על גבי כירה ממש, אבל לסמוך - אפילו סמוך לאש במקום שהיד סולדת בו שרי, אפילו סמוך לחשיכה, ובתנור אין חילוק בין להחזיר עליו בין לסמוך אצלו. ודווקא במקום שהיד סולדת, אבל אין היד סולדת שם - שרי אפילו בשבת, כמ"ש לקמן סימן שי"ח" עכ"ל. ובסמיכה מותר אפילו נצטנן לגמרי, (מג"א סקכ"ט) דאם לא כן הא אפילו בשבת מותר לסמוך, כדלקמן סימן שי"ח. (שם) ודע, דזה שכתב: דסמוך לברכו הוה כסמוך לחשיכה - יש חולקין עליו, דאין להחמיר בדבר שאינו אלא גזירה שמא יחתה בסמוך לברכו, דאפילו אי יחתה סמוך לברכו - אין כאן איסור תורה, ולכן יש להקל בזה. (שם סקכ"ו) וזהו לפי מנהגם, שהיו מקדימין להתפלל ערבית של שבת בעוד היום גדול.
כג כתב רבינו הב"י סוף סעיף א': "וכל זה בעניין שהייה, שהקדירה יושבת על כסא של ברזל או על גבי אבנים ואינה נוגעת בגחלים. אבל הטמנה על גבי גחלים - לדברי הכל אסור" עכ"ל. כלומר דכשהקדירה נוגעת בגחלים כמו בתנורים שלנו - אין זה השהיה אלא הטמנה, ואסור בכל עניין. ולפי זה אין אצלינו שום היתר לתת הקדרות ערב שבת סמוך לחשיכה, אלא אם כן יהיה גרוף וקטום, והרבה אין נזהרין בזה. ואם כן אין היתר בתנורים שלנו כלל לפי דיעה זו, אבל רבינו הרמ"א חולק בזה כמו שיתבאר.
כד וכתב על זה רבינו הרמ"א: "ויש אומרים דאפילו אם הקדירה עומדת על האש ממש, כל זמן שהיא מגולה למעלה - לא מיקרי הטמנה ושרי, וכן המנהג, רק שנזהרים לנתקו קצת קודם השבת מן האש כדי שיוכל ישראל להסירו משם. ואם לא נתקו מן האש ומצאו על גבי האש בשבת - יש להסירו משם על ידי אינו יהודי. ואם ליכא אינו יהודי - מותר לישראל להסירו משם, ויזהר שיקחהו משם בנחת ולא ינענע הגחלים, ואז אף אם ינענען קצת - דבר שאינו מתכוין שרי" עכ"ל. ולדבריו אצלינו לא מיקרי הטמנה, דדווקא כשכותלי התנור מדובקים להקדירה סביב סביב - זה מיקרי הטמנה, כמו מטמין במוכין וכיוצא, שמקיפין את הקדירה סביב ומכסין אותו גם למעלה, וזה לא שייך בהעמדת קדרות בתנורים שלנו, ואין זה אלא השה(י)ה. אמנם במה שכתב: שהישראל עצמו יסירו מהאש - קולא גדולה היא, ואין לעשותה אלא מדוחק. אמנם אם הגחלים מונחים סביב הקדרה - פשיטא שאסור להישראל לסלקו בעצמו, ומזיז הגחלים ומבעיר העליונות ומכבה התחתונות, וקרוב לבא לאיסור דאורייתא, וגם על ידי אינו יהודי קשה להקל. אך על ידי אינו יהודי - יש להקל, שאין אנו אומרים לו להפך הגחלים אלא ליטול הקדרה, ואם יכבה ויבעיר - עושה זה מעצמו. (מג"א סקי"ח)
כה והנה התנורים שלנו, פסק רבינו הרמ"א בסעיף א' דדינם ככירה, מטעם שהם גדולים הרבה ופתחן מן הצד והרוח יוצא. ויש מי שמפקפק בזה, (תפארת שמואל בשם מהרש"ל ע"ש) ואנו אין לנו אלא דברי רבינו הרמ"א וכן כתב הכלבו ועוד ראשונים, והחוש מעיד כן, ואיך נדמהו לתנור שבזמן הגמרא שהחזיק רק קדרה אחת והוא צר מלמעלה, ובהעמדת הקדרה על פי התנור הסתום מכל הצדדים שלטה חוזק האש בכל הקדרה סביב סביב, ואיזה דמיון הוא לתנורים שלנו, ודיו שנדיננו ככירה. וכן הפליטע"ס שלנו - וודאי הם ככירה, שהקדרות עומדים מלמעלה ונעשה לכמה קדרות, והוא שוה מלמעלה ומלמטה, וזהו ממש ככירה ולא כתנור. והקאכלא"ך שלנו, והיינו שעושים חלל בדופני התנור עם דלת קטנה של ברזל - זהו ממש סמיכה שנתבאר, וכן על התנור - הוה גם כן סמיכה, וכן לפני התנור, וקורין קאמינא"ק והוא לפני פה התנור, ויש קורין לה יאמק"א - וזהו גם כן כסמיכה.
כו והמנהג שלנו שבערב שבת קודם הערב, אותן תבשילים שנצרך לאכלן בלילה - נוטלין אותן מן התנור ומעמידין אותם לפני התנור או על התנור או בהקאכלי"ן. ופשיטא דלסמוך מותר בכירה אפילו באינה גרופה וקטומה לכל הדיעות, כמו שנתבאר. והתבשילים שלמחר שקורין צאלנ"ט, מעמידין בהתנור וגורפין האש לצד אחד של התנור, ויש משימין גם אפר על הגחלים. והקדרות מעמידין בתוך התנור במקום שאין בו גחלים כלל, ונוהגים לטוח פי התנור בטיט או באפר או בבלויי סחבות ששראום במים, והיינו שקוראים לזה חתימת התנור, שמדבקים דלת התנור עם התנור עצמו בדיבוק חזק, עד שלמחר נצרך לפותחה בחוזק יד, ועמ"ש בסימן רנ"ד סעיף ד'.
כז והנה לפי מנהגנו מותר גם לשיטת הרמב"ם, כמו שאמרו בגמרא (י"ח:) דכשנשרק פי התנור - לא חיישינן לחיתוי גחלים, ויתבאר בסימן רנ"ד. והטעם, דחשש חיתוי לא חיישינן אלא כשיכול כרגע לחתות, וישכח ששבת היום. אבל דבר שצריך זמן - הלא עד שיעשה החיתוי יזכור ששבת היום. והנה אף אם לא שרקו פי התנור, אם העמידו קדרה חי סמוך לערב - כבר נתבאר דמותר לכל השיטות אף בתנור, ואם העמידו כשעה קודם הלילה, שעד הלילה לא הגיע למאכל בן דרוסאי - אסור לכל השיטות בכירה שאינה גרופה וקטומה. והנה אם נתנו אפר על הגחלים - זהו קטומה, ומותר גם כן לכל השיטות. ואם לא נתנו אפר - לא מיקרי גריפה לרוב הפוסקים, ורק לדעת היש אומרים שבסעיף ה' מיקרי גריפה ע"ש. ואם העמידו כשתים וג' שעות קודם הלילה, דעד הלילה הגיע למאכל בן דרוסאי, בזה לשיטת רש"י ותוספות - מותר, שהרי מתירים להשהות בכירה שאינה גרופה וקטומה, ולהרי"ף והרמב"ם - אסור, אם לא נחשבנה כגרופה וקטומה. ולכן אם נתנו אפר - מותר גם לשיטתם, ואם לא נתנו אפר - אינו מותר לשיטתם, רק לדעת היש אומרים שבסעיף ה'. וישראל קדושים הם, ועושים כל החומרות, שגורפין הגחלים לצד אחד ומשימין אפר ושורקים התנור. ודיני חזרה גם כן כבר בארנו, דלשיטת רש"י ותוספות - מותר חזרה בכירה גרופה וקטומה, ולהרי"ף והרמב"ם - אסור אלא אם כן בנתבשל כל צרכו, ומצטמק ורע לו, ובכירה גרופה וקטומה. ואצלינו מסיקים בעצים ולא בקש וגבבא, והאיסור בחזרה אינו אלא במקום שהיד סולדת.
כח וכתב הרמב"ם בפרק ג' דין ט': "כל תבשיל שאסור לשהותו, אם עבר ושיהה אותו - אסור לאכלו עד מוצאי שבת, וימתין בכדי שיעשו. ואם שכחו: אם תבשיל שלא בישל כל צרכו הוא - אסור עד מוצאי שבת, ואם תבשיל שבישל כל צרכו ומצטמק ויפה לו (כלומר אפילו מצטמק ויפה לו) - מותר לאכלו מיד בשבת" עכ"ל. והטור משוה יחד עבר ושיהה לשכח ע"ש, ורבותינו בעלי הש"ע סתמו כהרמב"ם בסעיף א' ע"ש. וכשאסור - אסור לכל, אפילו לאחרים, (מג"א סקי"א) ויש מי שמתיר לאחרים, ואינו עיקר. (שם)ואם החזיר האינו יהודי בשבת לתנור בשביל הישראל - דינו כשכח ושיהה, דבלא נתבשל כל צרכו - אסור, ובנתבשל כל צרכו - מותר. ואם הישראל החזיר בשבת במקום שאסור, אפילו בשוגג - דינו כעבר ושיהה, דאפילו נתבשל כל צרכו - אסור במצטמק ויפה לו, דחזרה שהוא בשבת - החמירו בו גם בשוגג. אבל בבישל כל צרכו ומצטמק ורע לו - פשיטא דמותר בכל עניין, שהרי קלקל בשהייתו או בחז[י]רתו. ויש מי שאומר דבחזרה בשוגג - מותר לאחרים מיד. (שם סקי"ד)
כט המשכים בבוקר וראה שהקדיחה תבשילו ומתיירא פן יקדיח יותר, ורצונו להעמידה על קדירה אחרת להרחיקה מחום הכירה - יכול להסירה ולהניח קדירה ריקנית על הכירה, ולהעמיד קדירה זו על הקדרה הריקנית, ובלבד שתהיה קדרה ישנה, דא(י)לו קדרה חדשה - יש בזה חשש ליבון, כמ"ש לקמן סימן תק"ב. ואף שבשם פסק רבינו הב"י להקל - זהו כשיש בה תבשיל, אבל ריקנית - יש חשש ליבון. (שם סק"ל) וגם יזהר שלא להעמיד הקדרה המסולקת על הקרקע ושתהיה רותחת, דאם לא כן - הרי אסורה להחזיר בשבת. אמנם כבר נתבאר בסעיף י"ט דהעולם נוהגים להקל גם בהעמידו על הקרקע, דסבירא ליה דבנטלו בשבת והחזירו בשבת - אין זה חזרה שאסרו ע"ש.
ל כתב רבינו הב"י בסעיף ד': "יש למחות ביד הנוהגים להטמין מבעוד יום קומקום של מים חמים, ונותנים אותם לתוך הקדרה בשבת כשהתבשיל מצטמק" עכ"ל. וכתב רבינו לעיין סימן שי"ח, וכוונתו דאנן לא סבירא ליה כן, דטעם רבינו הב"י הוא משום דפעמים אחד היד סולדת בו ואחד אין היד סולדת בו, ומתבשלים זה עם זה, וזהו לשיטת הסוברים דבכהני גווני יש בישול אחר בישול. אבל לפי מה שיתבאר לקמן סימן שי"ח דכל שלא נצטנן לגמרי - לא שייך בזה בישול, ומעשים בכל יום שנותנין קטניות או קאס"א לתוך הקערה ונעשו כלי שני, ומערין עליה מרק מכלי ראשון, וכן אם מקודם נותנין המרק ואחר כך נותנין עליה הקטניות או הקאס"א, והוא גוש וחם ביותר, ואנן לא חיישינן לזה - אם כן גם דינו של רבינו הב"י לא סבירא לן. (עיין מג"א סקל"ב, ומ"ש שלא יגיס בכף - כתב בעצמו שם סקמ"ד דנוהגים היתר, ושם יתבאר בזה בס"ד)
לא מותר לתת על פי קדירה חמה בשבת, אפילו עומדת אצל האש, תבשיל יבש שנתבשל כל צרכו מערב שבת, כגון פנאדי"ש כעין טייגאכ"ץ וקוגו"ל שלנו וכיוצא בזה, כדי לחממן, לפי שאין דרך בישול בכך אף אם נצטנן לגמרי, דבזה הכל מודים בסימן שי"ח דדבר יבש שנתבשל כל צרכו מערב שבת - אין בו עוד משום בישול. ולכן בשר יבש וקאס"א יבישה - מותר בכהני גווני, אך אם יש בזה הרבה שומן שנקרש - אסור, משום דכשנימוח השומן הווה ליה נולד, כמו שיתבאר שם בס"ד.
לב וזה שאמרנו ליתן אותו על פי קדירה חמה, לא התרנו אלא בכהני גווני. אבל להעמידו על גבי כירה או בתוך הכירה - אסור, דאף על גב דאין בזה משום מבשל - מכל מקום השה(י)ה לכתחלה בשבת אסור אפילו ברותח ומצטמק ורע לו. (הגר"א) ולכן ליתנה לתוך התנור שלנו, בעת שהתנור חמה מאד ויד סולדת בה - איסור גמור הוא, וכן על הפליטע"ס - אסור להעמיד שום מאכל כשהיא חמה מאד. וזה שלפרקים לעת ערב נותנים בחורף דגים או בשר או טייגעכ"ץ לתוך התנור - זהו כשאין חמימות גדולה בהתנור, ורק חום מועט כדרך התנורים שלנו, שאחרי חצות היום נסתלקה החמימות הגדולה מהם. אבל בהקאכלע"ן - מותר ליתן, דסמיכה מותר בכירה כמו שנתבאר, וכן על התנור או לפני התנור. ולכן לא התרנו רק להעמיד על קדירה חמה, דבזה לא מיחזי לא בישול ולא השה(י)ה, כיון שהקדירה מפסקת. ולכן אם על הקדירה יש כמו בגדים שהטמינו בו הקדירה - אסור ליתן המאכל תחת הבגדים, דזהו הטמנה ואסור בשבת. (והאיסור לתוך התנור או על הכירה - אפילו בגרופה וקטומה, דאף דחזרה התרנו, אבל לא השה(י)ה בשבת בתחלה ודו"ק)
לג ויש מתירין ליתן המאכל לתוך תנור שאפו בו מבעוד יום, ולא הטמינו בו תבשילין לשבת. דמאחר שלא הטמינו בו רק אפו בו מבעוד יום - וודאי אין בו הבל רק מעט, ואין לחוש לבישול. וזהו כשנותנין בשבת בבוקר, דאז אין בתנור כזה הרבה חום. אבל בלילה - פשיטא דיש בה הרבה חמימות ואסור. אמנם גם בזה אין ההיתר רק כשלא נצטנן לגמרי, דבנצטנן לגמרי - הוי כהשה(י)ה, ואולי עדיין היד סולדת שם. ויש מחמירין גם בלא נצטנן לגמרי, אם רק היד סולדת שם, דגם בזה הוה כהשה(י)ה לכתח(י)לה בשבת. ופשוט הוא דאם אין היד סולדת שם - מותר בכל גווני, וכמה פעמים בארנו זה, דבאין היד סולדת - אין שום איסור להעמיד שם תבשיל, ואפילו לח כדי שתפוג צינתו, וכל שכן מאכל יבש.
לד ודע, דכל מה שאסור לעשות על ידי עצמינו - אסור גם לומר לאינו יהודי לעשותו, דאמירה לעכו"ם שבות, ואפילו באיסור דרבנן אסור אמירה לעכו"ם. (הגר"א)אמנם באיסור דרבנן דהוי שבות דשבות דבמקום מצוה - לא גזרו רבנן, ואם צריך התבשיל לכבוד שבת - אפשר דמותר, וכמדומה שכן יש נוהגים ויש להם על מה שיסמוכו. ולפי זה צריך לדעת מה הוא דאורייתא ומה הוא דרבנן, ופשוט הוא דכל שיש בזה חשש בישול - הוי דאורייתא, וכל שהחשש הוא משום השה(י)ה או חזרה או הטמנה - הוי דרבנן.
לה וזה לשון רבינו הרמ"א בסעיף ה': "וכל הדברים שאסור לעשות דברים אלו - אסור לומר לאינו יהודי לעשות. לכן אסור לומר לאינו יהודי להחם הקדירה אם נצטנן, ואם עשה כן - אסור לאכלו אפילו צונן. אמנם אם לא נצטנן כל כך, שעדיין ראויים לאכול, אם חממו אותו האינם יהודים - מותרים לאכול. לכן נוהגים שהאינם יהודים מוציאין הקדרות מן התנורים שמטמינין בהם, ומושיבין אותן אצל תנור בית החורף או עליו, ומבערת אחר כך השפחה התנור ההוא, ועל ידי זה הקדרות חוזרים ונרתחים. אבל על ידי ישראל - אסור בכהני גווני. אבל אם הקדרות עדיין חמין - מותר להעמידן אצל תנור בית החורף, מאחר שנתבאר דתנורים שלנו יש להם דין כירה, וסמיכה בכירה שאינה גרופה וקטומה - כדין גרופה וקטומה לעניין נתינה עליה. וכבר נתבאר שנהגו להקל בחזרה בשבת אפילו הניחה על גבי קרקע, והוא הדין לסמוך לתנור שאינו גרוף וקטום, הואיל והקדירה עדיין חם ומבושל כל צרכו, וכן המנהג פשוט להתיר, ועיין לקמן סימן שי"ח" עכ"ל.
לו ביאור דבריו, שאסור לומר לאינו יהודי להחם הקדירה אם נצטנן, דזהו איסור כדאורייתא. ולכן אם עשה כן - אסור לאכול אפילו צונן, שאינו נהנה ממלאכתו, מכל מקום קנסוהו שימתין לערב בכדי שיעשו, מפני שהאינו יהודי עשה מלאכה על ידי ציוויו. ולכן אם בלא ציוויו עשה האינו יהודי - מותר לאכלו צונן. אך אם לא נצטנן כל כך, אם חממו האינו יהודי, אפילו על ידי ציוויו, שעשה איסור - מכל מקום אין לקונסו בשביל זה לאסור המאכל באכילה. ודע, דכל זה אפילו בדבר יבש שאין בו חשש בישול - מכל מקום איסור שהייה יש בו, כמו שנתבאר. ובאגודה כתוב: "מעשה היה שהטמינה השפחה חמין משחשיכה, ואסרו התבשיל שהיה צונן, והתירו הבשר שהיה ראוי לאכול צונן." (מג"א סקל"ט)ודע, דכשהישראל רואה שהאינו יהודי עושה כן - צריך לגעור בו, ויצא בזה. ואף על פי שלא יציית - מכל מקום מחובתו למחות בו, כיון שעושה בעד הישראל. אבל כשעושה בשביל עצמו - פשיטא שאין צריך למחות בו, ואז יכול גם כן הישראל לאכול, כדין כל דבר שהאינו יהודי עושה בשבת בשביל עצמו, שמותר הישראל ליהנות מזה, כמ"ש בסימן שכ"ה.
לז ואומר עוד: "לכן נוהגים שהאינם יהודים מוציאין הקדרות מן התנורים ומושיבין אותן אצל בית החורף וכו'". כלומר כיון שנתבאר שאסור לומר לאינו יהודי להחם התבשיל, לכן המנהג שהאינו יהודי מוציא הקדירה מהתנור ומושיבה על התנור של בית החורף קודם שהוסק התנור, דאז עדיין אינו עושה כלום, ואחר כך מסיק את התנור בית החורף, וממילא שהתבשיל מתחמם. ואין בזה איסור, שהרי כוונתו להסיק את בית החורף שמותר, דהכל חולים אצל צינה, והתבשיל מתחמם ממילא. ואף שיש בזה הערמה, הרי האינו יהודי עושה ההערמה, ומה בכך. ולכן אף שהיה התבשיל קר ונתחמם הרבה - מותר לאכלו, בין תבשיל יבש בין תבשיל לח. (ואולי שיכולים לומר להאינו יהודי לעשות כן, והיינו להסיק תנור בית החורף, אף שעל ידי זה נתחמם התבשיל. אבל לומר לו להעמיד התבשיל קודם ההיסק - פשיטא שאסור)
לח וכל זה כשהאינו יהודי עושה, אבל הישראל העושה כן, שמעמיד הקדרות המצטננות על תנור בית החורף, ואחר כך כשהאינו יהודי מסיק התנור מתחממות - איסור גמור הוא, וקרוב הוא לאיסור דאורייתא, כמו אחד נותן את האור ואחד נותן את המים, דשניהם חייבים. אמנם זהו כשהקדרות צוננות, אבל אם הקדרות עדיין חמות - מותר הישראל בעצמו להעמידן על תנור בית החורף, מפני שכבר נתבאר דתנורים שלנו יש להם דין כירה, והעמדה על התנור הוי סמיכה, וסמיכה בכירה שאינה גרופה וקטומה - הוי כדין השה(י)ה או חזרה בגרוף וקטום. ודבר זה כבר נתבאר, שאנו מתירין החזרה בשבת אפילו הניחה על הקרקע, כמ"ש בסעיף כ"ג, וממילא דהוא הדין בסמיכה באינה גרופה וקטומה דמותר, הואיל שהקדרה עדיין חם ומבושל כל צרכו, וכן המנהג פשוט להתיר, ועיין לקמן סימן שי"ח דשם נתבאר עיקר דיני בישול. (זהו כוונת הרמ"א)
לט ודע, דכל היתר זה הוא בתנורים שלנו, דההעמדה על התנור הוי סמיכה. אבל בהפליטע"ס, שקורין ענגילש"ע קיכי"ן, שעיקר הבישול הוא בהעמדת הקדרות עליו - אסור בכל עניין. ולא מיבעיא שהישראל בעצמו יעמיד הקדרה עליו על סמך שהאינו יהודי יסיק אחר כך, דזהו מבשל גמור וחייב חטאת, אלא אפילו על ידי אינו יהודי - אסור גם כן, דזהו השה(י)ה וחזרה על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה, וגם זהו השה(י)ה לכתחלה בשבת דאסור לכל הדעות, בין שהתבשיל חם ובין שהוא קר, ועוד דבזה וודאי כוונת האינו יהודי לבשלם, שהרי כן דרך בישולם, ולכן חלילה לעשות כן. ולהעמיד סאמעווא"ר קודם שבת ולשתות ממנו בלילה - אסור, אם לא שלא יהיו בו גחלים בוערות, כמו ששנינו במשנה: (מ"א.) "מוליאר הגרוף שותין… ולא שאינו גרוף." (וסאמעוו"ר שלנו הוא כעין מוליאר ולא כאנטיכי שבמשנה כמובן, וכל זה לפירוש רש"י שם ולא לפירוש התוספות ע"ש)
פרק קודםפרק הבא