ב והטור שפסק כרבי שמעון, כתב באמת בזה הלשון: "המכבה הנר מפני שהוא מתיירא… שאין בו סכנה - פטור אבל אסור, ואם יש בו סכנה - מותר לכתחלה. ואם כיבהו מפני שחס על הנר או על השמן או על הפתילה - פטור, ואם כיבהו כדי להבהב הפתילה - חייב" עכ"ל, דזהו צריך לגוף הכיבוי, כדי שתהא הפתילה נוחה לאחוז בה הלהב, ולכן צריך לכבותה ואחר כך להדליקה, והוה כמו כיבוי לעשות פחמין, דמיקרי צריך לגופה. ורבינו הב"י לא כתב רק: "מותר לכבות הנר בשביל שיישן החולה שיש בו סכנה" עכ"ל. ולא כתב יותר, שלא רצה ליכנס בפלוגתא זו, מפני שעל כל פנים איסור דרבנן יש גם לרבי שמעון, ובכל הלכות שבת לא נכנסו רבותינו בעלי הש"ע להפריש רק בין האסור ובין המותר, כמ"ש בסימן רמ"ב ע"ש. (ועיין ט"ז שכתב דמותר ללמוד בפני נר של שעוה, מפני שאין בזה איסור תורה כשימחוט הנר, דהוה מלאכה שאינה צריכה לגופה, וכבר בארנו בזה בסימן ער"ה סעיף ז', דאפשר לומר שיש בזה גם איסור מבעיר ע"ש. ומה שכתב המג"א בדברי הכסף משנה פרק א', בהפרש שבין מלאכה שאינה צריכה לגופה ובין פסיק רישא, כבר בארנו בסימן רמ"ב. ומה שהקשו על הטור דפסק בחושן משפט סימן תכ"ד דחובל בחבירו - פטור מתשלומין, משום 'קם ליה בדרבא מיניה', והא הוה מלאכה שאינה צריכה לגופה, הדבר פשוט דסבירא ליה להטור דכשם שחייב מקלקל בחובל ומבעיר, כמו כן חייב באין צריך לגופה, ושלא כדברי התוספות (ע"ה.) ד"ה 'טפי' ע"ש, ויתבאר במקום אחר בס"ד)