ג כתב הזוהר (ויקהל דף ר"ו:): "אסור ליה למאן דקרי באורייתא למיפסק פרשתא, או אפילו מילא חדא, אלא באתר דפסק משה פרשתא לעמא קדישא יפסיק וכו'" עכ"ל. ואין הכוונה על כל אחד מהקרואים שלא יפסיק אלא בפרשה, והיינו פתוחה או סתומה, דאם כן מאין נקח שבעה קרואים, שהרי יש סדרות שאין בהם כלל פתוחה או סתומה, כמו 'ויצא', 'מקץ', ויש שאין בהם רק פרשה אחת, כמו 'בלק', 'האזינו', והרבה סדרים יש שאין בהם ז' פרשיות. אלא הכוונה על תשלום הקרואים, שיסיימו ממש בסוף הסדרה, ולא קודם ולא מאוחר אפילו תיבה אחת, וכל שכן הרבה, כמו שמסיים אחר כך וזה לשונו: "ולא יפסיק מילין דפרשתא דשבתא דא בפרשתא דשבתא אחרא… כיון דאשלימו הני למיפסק פרשיין דכל שתא ואתעטרו קמי קב"ה ואמרי אנא משבת פלוני מציבורא פלוני… ואסור לן לערבא אלין באלין… אפילו כמלא נימא ואפילו בחד תיבא וכו'" עכ"ל. והקפידא הוא רק בשבת שחרית ולא במנחה ולא בב' וה', שאין הקריאות מן החשבון הכללי. וראיה, שהרי בשבת שחרית חוזרין וקורין אותן הפרשיות עצמן, וזה כמו קריאת ראש חודש ומועדים. (עיין מג"א, וזה שאמרו בברכות י"ב:, 'כל פרשה דלא פסקה משה - לא פסקינן', היינו לעשותה בקביעות כן, כמו פסוקי בלק שבקשו לקבוע בקריאת שמע ע"ש. אבל במנחה בשבת ובשני וחמישי, דאחר כך בשבת משלימין - לית לן בה, ורק באמצע פסוק אסור, כדאמרינן בתענית כ"ב:. ומה שאמרו במגילה כ"ט. דבמערבא פסקי לתלת שנין, האמת כן, דהם לא חשו לזה, ולכן באמת לא נתפשט מנהגם, וכל ישראל משלימין בשנה אחת. וזה שבמקדש היו מחלקים פרשת האזינו - התם לא היה בשביל לימוד התורה לכל ישראל, אלא הלוים בשיר היו מנגנים, כדאיתא בראש השנה ל"א. ע"ש ודו"ק)