י תניא בתוספתא דשבת (פרק י"ג הלכה ה'): "הצד בהמה חיה ועוף מאפר שברשות אדם, אם היו מחוסרין צידה – חייב. לאפר שברשות אדם, אם היו (כן צריך לומר) מחוסרין צידה – פטור. הפורס מצודה על גבי בהמה חיה ועוף, אף על פי שנכנסין לתוכה - פטור לבהמה חיה ועוף, אם היו נכנסין לתוכה – חייב. המפרק בהמה ועוף מן המצודה - פטור" עכ"ל. ונראה לי דהכי פירושו: דאפר הוא מקום מרעה רחב מגודר סביב סביב, והצד משם אף על פי שלא יוכלו לצאת משם, מכל מקום גם לתופשם בשם צריכים לרדוף אחריהם מפני שהמקום רחב, ולכן הצד משם – חייב, וזהו כשיטת התוספות שכתבנו בסעיף ה'. אך אפילו לפי מה שדקדקנו מדברי הרמב"ם, דשם אינו חייב, מכל מקום אפר הוא מקום גדול מאד, ושפיר הוה צידה כשיצוד משם. ואם צד לאפר - פטור מדאורייתא, דזהו כעוף לבית וצבי לטרקלין דפטור, כמ"ש בסעיף ג'. והפורס מצודה על גבי בהמה חיה ועוף, כלומר שפורס מצודה בשביל שתכנס לשם בהמה חיה ועוף, כיון שברגע זו אינם כאן, אף על פי שנכנסין לתוכה אחר כך - פטור מן התורה אבל אסור מדרבנן. ולכן אסור להעמיד מצודה בשבת בשביל עכברים (מג"א סק"ט), וגם המצודה היא מוקצה גמורה ואסור לטלטלה אפילו לצורך גופו ומקומו, דאין משתמשין בה שום דבר והוי כצרורות ואבנים. ואחר כך אומרת התוספתא: 'לבהמה חיה ועוף', כלומר אם הבהמה עמדה שם אצל המצודה בעת פריסתו ונכנסה לתוכה – חייב, דזהו כצידה ממש וחייב חטאת, ואפילו במזיד אין בזה חיוב סקילה, שהרי לא ידע שתכנס תיכף, ואינו אלא שוגג (וכן מפורש בתוספות בפרק קמא י"ז: ד"ה 'אין' ע"ש). והמפרק בהמה חיה ועוף מן המצודה, כלומר שהמה נתפסו כבר ובא הוא בשבת ופתח להם פתח שיצאו, או סתר את המצודה - פטור אבל אסור, כמו בכל מקלקל בשבת שאסור מדרבנן, וכל דיני תוספתא זו הוא להלכה.