ערוך השולחן, אורח חיים סימן שי״א

סימן שיא

התוכן מוגש כאן ללימוד ואינו הוראה למעשה. השולחן ערוך פוסק לפי מנהג ספרד, הגהות הרמ"א לפי מנהג אשכנז, והקיצור נכתב לפי מנהג אשכנז. בשאלה מעשית פנו לרב.

א המת, אף על פי שהוא המוקצה היותר גדול, מכל מקום הקילו בו חכמים קולות הרבה בטלטולו, הן מטעם מוקצה הן מטעם משא במקומות שמדרבנן אסור לשאת, כמו בכרמלית וכיוצא בו. ויש בזה שני טעמים: האחד מפני כבוד הבריות, שלא יתבזה על החיים והחיים לא יתבזו, בו והשנית דקים להו לרבנן דמתוך שאדם בהול הרבה על מתו יותר מעל ממונו, אי לאו שנפתח לו איזה פתח בהיתר יעשה באיסור. ועיקר הטעם הוא מפני כבוד הבריות, דא(י)לו מטעם בהילות לא שייך להתיר אלא במקום שיכול לבא לידי איסור היותר גדול ממה שנתיר לו, וזה אינו אלא בדליקה, דאי לא שרית ליה אתי לכבויי. אבל בשארי דברים, כגון שמוטל בבזיון או מוטל בחמה, לא שייך טעם זה, דמה יכול לעשות יותר מטלטול המת. ובזה הוי הטעם מפני כבודו, דקיימא לן: 'גדול כבוד הבריות שדוחה איסור דרבנן', שהרי גם בשביל קינוח התירו כמ"ש בסימן שי"ב. וזהו כלל הדברים, והפרטים יתבארו לפנינו. וגם כלל גדול יש בזה, דאם ביכולת לטלטלו בהיתר - לא נתיר לטלטלו באיסור, כמו שיתבאר בס"ד.
ב ולכן מת שמוטל במקום שירא עליו מפני הדליקה, אם יש ככר או תינוק - מטלטלו על ידיהם, שמניח עליו הכיכר או התינוק ומטלטלן, דזהו היותר קל מפני שאינו מטלטל המת לבדו. ואם אין לו ככר ותינוק והמת מוטל במטה ויש לו עוד מטה - מטלטלו על ידי שיהפכנו ממטה למטה עד שיביאנו במקום בטוח מפני הדליקה. דאף דמטלטל המת בלבד, מכל מקום אין זה טלטול להדיא אלא טלטול מן הצד. ואם נעשית המטה בסיס למת, אם המת היה בה בין השמשות - אסורה בטלטול גם אחר שאין בה המת, מטעם: 'מיגו דאתקצאי לבין השמשות - אתקצאי לכולי יומא', ואם לא היה בה בין השמשות - מותרת אחר כך בטלטול, כמ"ש בסימן הקודם. ויש אומרים דלעולם לא נעשית המטה בסיס למת, דאין המטה צריכה למת וכל עצמו של מת הוא להטילו על הקרקע, וזהו דעת בעל המאור, אבל הרא"ש חולק עליו, וכן משמע משארי פוסקים (מג"א סק"ב). ואם המת מוטל על הקרקע או שאין לו שני מטות, וגם ככר ותינוק אין לו - מטלטלו כדרכו טלטול גמור, דהתירו זה במת כמ"ש.
ג ובכל זה אין חילוק בין שמוציאו לאותו חצר שמותר בטלטול, שצריך להדר אחר הקל הקל תחלה כמ"ש, ובין שמוציאו לחצר אחרת שלא עירבו ביחד או לכרמלית, דגם ההוצאה לכרמלית מותר, כמו שיתבאר, במת שהוא קרוב להסריח, ואם מפני הסרחון התירו - כל שכן מפני הדליקה. וגם בכהני גווני צריך להדר אחר הקל הקל תחלה לענין מוקצה. ויש סוברין דבכהני גווני לא ישא אותו על ידי ככר ותינוק כדי שלא להרבות בהוצאה, ויתבאר זה לקמן בדין סרחון. אבל רבינו הב"י כתב בסעיף א': וכל זה באותו רשות, כלומר דלענין דליקה לא הותרה הוצאה בכרמלית, דסבירא ליה דסרחון יש יותר בזיון משריפה, וכשהותרה הוצאה לא הותרה רק בסרחון ולא בשריפה. ודייק לה מלשון הרמב"ם בפרק כ"ו שכתב: "ונפלה דליקה בחצר שיש בו מת". ורבים וגדולים השיגו עליו, דקל וחומר הוא מסרחון, דוודאי דליקה הוא יותר בזיון מסרחון. וזה שכתב הרמב"ם: "ונפלה דליקה בחצר שיש בו מת" - כוונה אחרת היא, דלא הותרה רק כשנפלה הדליקה בחצר של המת, דאז המהומה והבהלה רבה, ובזה אמרו חז"ל: אדם בהול על מתו ואי לא שרי ליה אתי לכבויי, ומותר לו להוציאו גם לחצר אחרת ולכרמלית. אבל אם המת אינו בחצר שהדליקה בו - אינו בהול כל כך, ולא הותרה לו רק על ידי ככר או תינוק ולחצר המעורבת (והמג"א סק"ג מתנצל בעד הב"י וחלקו עליו האחרונים).
ד והנה כפי מה שנתבאר לא התירו בדליקה כשהמת בחצר אחרת, והפוסקים לא דיברו מזה, ולשון הש"ס גם כן סתמא הוא: "מצילין את המת מפני הדליקה". וגם לשון הטור שכתב: "מת שמוטל במקום שירא עליו מפני הדליקה וכו", ולא ביאר דבריו, אלא שמלשון הרמב"ם דקדקנו כן. וגם הסברא כן הוא, דכשאין הדליקה בחצר שהמת בו אינו בהול כל כך, ומחוייב לחזור אחר ככר או תינוק, ולהוציאו למקום שמותר בהוצאה. מיהו זהו וודאי דאם אחר כך הגיע הדליקה לחצר שהמת בו - חזר דינו להיות כמו שנפלה הדליקה לחצר שהמת בו, ומותר בכל הדברים שנתבארו. אבל עד שתגיע הדליקה לשם - לא הותרה רק על ידי ככר או תינוק ולחצר המעורבת, וכן נראה עיקר לדינא.
ה מת המוטל בחמה ולעת עתה אינו מתקלקל אך במשך השעות יוכל להתקלקל - לא התירו לו חכמים כל הקולות האלו, ורק הקילו לו לטלטלו מחמה לצל על ידי ככר או תינוק ובאותו חצר, ויותר מזה לא התירו. ולכן אם אין לו ככר או תינוק - לא יטלטלנו כלל אפילו להפכו ממטה למטה, דטלטול מן הצד לצורך דבר האסור שמיה טלטול. וכבר נתבאר בסימן ש"ח סעיף ט"ז דלא התירו ככר או תינוק אלא למת בלבד, ואפילו להסוברים דגם כלי שמלאכתו לאיסור מותר על ידי ככר או תינוק, מכל מקום במוקצה דומיא דמת לא התירו רק במת כמ"ש שם, ויותר מזה לא התירו. ושמא תאמר דאם כן מה נעשה כשאין כאן ככר ותינוק, האמנם בזה נתנו חכמים תקנה אחרת כמו שיתבאר.
ו וכך שנו חכמים (מ"ג:): "מת המוטל בחמה, באים שני בני אדם ויושבים בצדו. חם להם מלמטה, זה מביא מטה ויושב עליה וזה מביא מטה ויושב עליה. חם להם מלמעלה, מביאים מחצלת ופורסין עליהם. זה זוקף מטתו ונשמט והולך לו וזה זוקף מטתו ונשמט והולך לו, ונמצאת מחיצה עשויה מאליה" ע"ש, דהמחצלת נשארה פרוסה על המטות והיא מגינה על המת מפני החמה. ולעשות לכתחלה בשביל המת - אסור, ואף על גב דכלי ניטל לצורך דבר שאינו ניטל, מכל מקום הא יש בכאן עשיית אהל, ואפילו לצורך החיים לא התירו לשם מחיצה ואוהל, לכן מקודם מביאין מטות לישיבה. וזה שצריכים להמתין עד שיהא חם להם מלמטה, והרי תיכף יכולין להביא מטות לישיבה, אלא דבאמת חומרא היא שהחמירו בזה כדי שיהא ניכר הרבה שזהו לצורך החי (תוספות שם ד"ה 'חם'). וכן דווקא כשמקודם פורסים המחצלת על ראשם ואחר כך כשנשמטין נשאר המחצלת על המטות, אבל לפרוס לכתחלה על המטות - אסור משום אהל (שם בד"ה 'ופורסין' וברש"י שם). וכיון שבשעת עשייה היה ניכר שהוא בשביל החי, שוב רשאין להשמט מתחת המחצלת ותשאר על המת (שם בד"ה 'ונשמט'). והיתר זה הוא במקום שאין ככר או תינוק, או שאין מקום צל, או אפילו אם רוצים שלא להזיזו ממקומו. דאף על גב דיש בזה טירחא רבה, מכל מקום יכול לעשות כן כיון שבשעת עשייה עושה בשביל החיים כמ"ש. (עיין ט"ז סק"ו מה שתירץ על קושית הב"י, וזהו כוונת המג"א סקי"ז, וזהו גם כוונת התוספות שם בד"ה 'חם' וכמו שבארנו. ומכל מקום קשה, דאם כן מה אמר רב ששת: 'פוקו ואימרו ליה לרבי יהודה שאומר אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל, כבר תרגמא רב הונא… מהך דינא'. והא בהך דינא הכל מודים בשביל היכר כמ"ש, וכרבי יהודה לא קיימא לן, וזהו כוונת הב"י בקושיתו. וקושיא חמורה היא, אם לא שנאמר דכוונת רבי שמעון לאו דווקא ממש כרבי יצחק, ודוחק ודו"ק)
ז ויש בזה שאלה, דבכאן אמרנו שאסור לעשות המחיצה הזו בשביל המת רק בשביל החי, והא בעירובין (מ"ד.) לענין דופן סוכה שיזקוף את המטה ויפרוס עליה סדין כדי שלא תפול חמה על המת ע"ש, אלמא דמותר בשביל מת. ותרצו רבותינו בעלי התוספות דהתם נמי הכוונה כמו בכאן לעשות בשביל החי, ולא חש הש"ס להאריך שם. ובעירובין תרצו עוד תירוץ, דהתם בסוכה אם יסריח המת יצטרכו לצאת מן הסוכה, ונמצא דגם שם הוא בשביל חי כדי שלא יצא מן הסוכה. (וצ"ע על המג"א סקי"ח שכתב בשם התוספות סתם אם יצטרכו לצאת הוי בשביל חי ושרי, והא התוספות כתבו זה רק בסוכה שיש מצוה בישיבתה. וצריך לומר דזה כתב מסברא דנפשיה, דבודאי אם יצטרך לצאת מביתו גם כן מקרי צורכו, והתוספות שכתבו בסוכה משום דבשם מיירינן בסוכה, אבל לדינא אין נפקא מינה וכן נראה ודו"ק)
ח וכתב הרמב"ם סוף פרק כ"ו: "מת שהסריח בבית ונמצא מתבזה בין החיים והחיים מתבזים ממנו - מותר להוציאו לכרמלית, גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה, שהוא: 'לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל'. ואם היה להם מקום אחר לצאת בו - אין מוציאין אותו, אלא מניחין אותו במקומו ויוצאים הם" עכ"ל, דכיון דכבר הסריח שוב אין לו תועלת, אלא הבזיון הוא כשהוא ביחד עם החיים, ולכן כשיש להחיים מקום אחר למה לן לטלטל את המת. והנה מסידור לשון הרמב"ם מבואר דרק במת שמסריח התירו להוציאו לכרמלית ולא במוטל בחמה, וכן מבואר מדברי הש"ע, דאף על גב דבדליקה התרנו זה בסעיף ג', זהו ודאי מפני שהבהלה גדולה שלא ישרף, מה שאין כן במוטל בחמה שלא התירו אפילו שארי קולות, כמ"ש בסעיף ה'. אבל לא כן דעת רש"י ז"ל (צ"ד:) דבהך מעשה שהתירו להוציאו לכרמלית כתב: "שהיה מוטל בבזיון או בדליקה או בחמה" ע"ש. וזהו גם דעת הטור שכתב: "ואם הוא מוטל בחמה או בבזיון, כגון שהוא מסריח, אם יש לו ככר או תינוק מניחו עליו ומטלטלו אפילו מרשות היחיד לכרמלית וכו'" עכ"ל, וכמו כן כתב שבלא ככר ותינוק לא התירו אפילו להופכו ממטה למטה ע"ש, וכתב זה על שניהם: על חמה ועל סרחון, ולדידיה שני הדינים שוים לגמרי. והוא פלא שלא נתיר בסרחון טלטול מן הצד, ולהוציאו לכרמלית התירו, והחמירו יותר במוקצה מבהוצאה (כמ"ש המג"א סק"ה ע"ש).
ט והנה רבינו הב"י כתב כלשון הרמב"ם, דמת שהסריח מוציאין אותו לכרמלית, ואם יש להחיים מקום לצאת - יצאו הם. וכתב על זה רבינו הרמ"א: "ויש אומרים דאפילו לא הסריח עדיין אלא שקרוב להסריח" עכ"ל, ומשמע מדבריו דגם בזה אם יש להחיים מקום לצאת - יצאו הם ויניחו המת כמות שהוא. והוא פלא, דכיון דעדיין לא הסריח, למה לא נראה תקנה בעדו שלא יסריח. ובאמת הטור לא הזכיר זה, ולדעתו אפילו יש להחיים מקום לצאת יוציאו את המת (מג"א סק"ז) כדי שלא יסריח, ורק הרמב"ם והש"ע הזכירו דין זה, והיינו כשכבר הסריח דאין להמת תועלת בהוצאתו כמ"ש. אבל מנא ליה לרבינו הרמ"א לומר דאפילו בקרוב להסריח אין משגיחין על המת עצמו, דהסרחון הוא רק בזיון להחיים ולא להמת. ונראה שדקדק זה מלשון הרמב"ם שכתב: "והוא מתבזה בין החיים והם מתבזים ממנו", שמע מינה דהבזיון אינו רק להחיים, ובזיון המת גם כן הוא רק כשהוא בין החיים, וממילא דכשהחיים יוצאים ממנו אין לו בזיון, וכן כתב המ"מ בשם הראב"ד (כמ"ש המג"א בסק"ו).
י כשהתירו להוציאו לכרמלית כתב הטור דצריך לזה ככר או תינוק, ובשם הרמב"ן כתב דאדרבא דאסור על ידי ככר או תינוק, דמה שנתקן באיסור מוקצה נקלקל באיסור הוצאה, ולמה לן להוציא הככר או התינוק לכרמלית. ויש מרבותינו דסבירא ליה דעל ידי תינוק מותר להוציאו גם לרשות הרבים, דאין כאן איסור תורה דהוצאת המת הוה מלאכה שאין צריך לגופה, וקיימא לן כרבי שמעון דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור, שלא כדברי הרמב"ם שפסק כרבי יהודה במלאכה שאינה צריכה לגופה, כמ"ש בסימן רמ"ב. ועל התינוק גם כן פטור אם הוא יכול לילך ברגליו מטעם 'חי נושא את עצמו', ואפילו אינו יכול לילך - פטור מטעם שהוא טפל להמת, דכיון שהוא מין אדם טפל לו. אבל על ידי ככר – אסור, שאין הככר טפל להמת, שאינו ממינו וחייב על הוצאתו. והרמב"ם לא הזכיר כלל ככר או תינוק, ודעת רש"י ותוספות והטור להוציאו לכרמלית דוקא על ידי ככר או תינוק, ויש לסמוך עליהם למעשה (דרק הרמב"ן נוטה לאיסור, ועיין ר"ן שם שחולק עליו).
יא כשהתירו משום בזיון המת - לאו דוקא בזיון של סרחון, דהוא הדין בזיון אחר כגון שמוליכין אותו בספינה וריקים ופוחזים נתאספו שם ועושים שחוק מהמת, וכן כל כיוצא בזה, וכן אם מונח בחדר צר דקשה האויר להיושבים אצלו. והוא הדין דמותרים לומר לאינם יהודים לטלטלו כמו על ידי ככר ותינוק, וזהו בכרמלית ולא ברשות הרבים. אבל בדברים השייך להקבורה - אסור אף על ידי אינו יהודי, מפני שיש בזיון להמת שיתחלל שבת על ידו בעסק קבורתו. אבל להוציאו לכבודו שיונח במקום נקי עד מוצאי שבת - בזה ודאי ניחא ליה ולהחיים, ולא מה ששייך להקבורה, דזהו ביכולת לעשות במוצאי שבת. (עיין מג"א סקי"ג, ולא ידעתי למה הוצרך לטעם דשבות דלית ביה מעשה הוא, והא כיון דבכרמלית הוה שבות דשבות ושבות דלית ביה מעשה - הוה אמירה לאינו יהודי באיסור דאורייתא, כמ"ש התוספות בב"ק פ': ד"ה 'אומר' בשם בה"ג, אך לגירסת רש"י בעירובין ס"ח. אתי שפיר ודו"ק)
יב כתב רבינו בסעיף ב': דאסור לטלטל המת על ידי ככר ותינוק לצורך כהנים או דבר אחר, אבל על ידי אינו יהודי יש מתירין, וכן ראיתי נוהגים לצורך מצוה או חתונה עכ"ל. והמהרי"ל פסק דעל ידי ככר או תינוק מותר לטלטלו לצורך החיים (שם סקי"ד), וכתב שכן המנהג, ולפלא שלא הביא דעתו כלל. ונראה דטעמו דבודאי קיל יותר על ידי אינו יהודי בלא ככר או תינוק מעל ידי ישראל על ידי ככר או תינוק, דעל ידי אינו יהודי הוי שבות דשבות במקום מצוה, דזהו גם כן כמצוה שלא יצטערו הכהנים לצאת מבתיהם בשבת, וכל שכן בחתונה או מצוה אחרת או צורך גדול. אבל ככר ותינוק - לא הותרה אלא בשביל עצם המת בלבד, כמבואר בגמרא, ולכן כיון דאצלינו מצויים אינם יהודים - טוב יותר לעשות על ידם, ולפיכך לא כתב דברי המהרי"ל. ואולי דבמקום שאי אפשר על ידי אינו יהודי דמותר על ידי ככר או תינוק, כיון שהמהרי"ל התיר והעיד שהמנהג כן. ויש מי שאומר דטלטול מן הצד, דהיינו להופכו ממטה למטה - מותר לצורך כהנים, דאף על גב דנתבאר דככר ותינוק קילא מטלטול מן הצד, וכיון שאוסר על ידי ככר ותינוק כל שכן שאסור טלטול מן הצד, אמנם לא דמי, דכאן שנצרך המקום להכהנים הוי כלצורך מקומו ומותר כמו שיתבאר, דזהו טלטול מן הצד לצורך דבר המותר (שם סקי"ד).
יג אין הכהנים יכולים לכוף לקרובי המת שיוציאוהו בשבילם, ואפילו כשאינם יכולים ליכנס לבית הכנסת להתפלל על ידי המת, ואפילו בחול (כ"מ שם). והטעם פשוט, שיכולים לומר שזהו בזיון להם לטלטל את המת ממקום למקום, ואי משום שהכהנים אין ביכולתם לעשות מצוה על ידי זה, הרי הם פטורים מדינא. ולכן במקום שהמנהג שמטהרים את המת בבית הקברות, כיון שגם בלא הכהנים יוכרחו להוציאו קודם זמן הקבורה - ממילא שביכולתם לכוף להקרובים להוציאו מיד (שם). אמנם אם הקרובים רוצים להוציאו בשביל הכהנים שהם אין מקפידין על זה - יכולים להוציאו בין בחול בין בשבת על פי ההתירים שנתבארו, משום דלמת עצמו ודאי אין זה בזיון, דמה איכפת ליה אם יהיה בכאן או במקום אחר (שם). וכל זה בכהנים בריאים, אבל אם יש כהן חולה שאינו יכול לצאת - פשיטא שכופין את הקרובים להוציאו כדי שהכהן לא יעבור על איסור תורה (שם), או שיראו שלא יגיעו הטומאה להחדר שהכהן בו, והיינו שלא יהיה חלל טפח לשם, כמ"ש ביורה דעה סימן שע"א.
יד ודע דזה שאמרנו ככר או תינוק - לאו דוקא, דהוא הדין איזה בגד או שאר דבר המותר. ויש בזה שאלה, דאם כן היכי משכחת לה שנצריך ככר או תינוק, הא כל מת מסתמא לא מת ערום, ואם כן יטלטלוהו אגב הכתונת שעליו. אך דאפשר דהבגדים שעליו שבשעת מיתה בטילים לגביה, והם בעצמם מוקצים הם כענין בסיס לדבר האסור (עיין ב"י). ומכל מקום יש מהגדולים דסבירא ליה כן, וכמ"ש רבינו הב"י בסעיף ד' וזה לשונו: "יש מי שאומר שלא הצריכו ככר או תינוק אלא למת ערום, אבל אם הוא בכסותו - אין צריך ככר או תינוק" עכ"ל. וצריך לומר לדיעה זו מאי דלא הוה בסיס להמת, דזהו כשוכח. ועוד אפשר לומר דזהו עדיף משאר בסיס שיש שייכות זה לזה, אבל מה ענין בגד למת, ודוקא בתכריכין שנקבר בהם בטילים לגבי המת, כדאמרינן בחולין (קכ"ה.), משום דתכריכין שייכים לגופו של מת, אבל הבגדים שמת בהם ולא יקברו עמו - אינן בטלים לגביה. (ומה שמקשים מדוד שהצריכו ככר ותינוק כדאיתא בשבת ל':, כבר תירצו הט"ז והמג"א סקט"ז דבגדיו מוקצים שאסור להשתמש בהם ושורפין אותן, דאסור להשתמש בבגדיו של מלך ע"ש).
טו וזה שנתבאר דמת המוטל בחמה אסור להופכו ממטה למטה משום דטלטול מן הצד שמיה טלטול, זהו כשהטלטול הוא רק בשביל המת, דהכי קיימא לן דטלטול מן הצד לצורך דבר האסור – אסור. אבל אם צריך למקומו של מת בשביל החיים, או שצריך להדבר שהמת מונח עליו ולא נעשה בסיס כמ"ש, או שמת בשבת וכיון שלא היה בסיס בין השמשות מותר לאחר שהוסר המוקצה ממנו - מותר להופכו ממטה למטה דהיינו טלטול מן הצד, כיון דזהו לצורך דבר המותר, והכי קיימא לן דטלטול מן הצד לצורך דבר המותר – מותר. וכבר נתבאר דההיתר על ידי ככר או תינוק אינו אלא למת בלבד, ויש אומרים גם לכלי שמלאכתו לאיסור. אבל למוקצה גמורה דומיא דמת - לא התירו רק למת בלבד, דבאמת היתר דחוק הוא לעשות לכתחלה דבר שהמוקצה תהיה טפל כדי לטלטלו, ובמה נעשה טפל, ורק למת התירו מפני כבודו. וגם במלאכתו לאיסור להסוברים כן, משום דהמוקצה קלה, שהרי מותרת אפילו בעצמה לצורך גופו ומקומו, אבל לא במוקצות גמורות (ועיין ט"ז סק"ה, וכל קוטב דבריו כבר בארנו בס"ד).
טז לפי מה שנתבאר למדנו דמת שמת בשבת, או קודם השבת ולא היה שהות לקברו ולא הניחוהו על הארץ קודם השבת - שאסור להזיזו ממקומו וישכוב במטתו עד מוצאי שבת. ואפילו על ידי ככר או תינוק אסור, אלא אם כן חוששין לקלקולו כגון שמונח על כרים וכסתות שיכול להתקלקל עד מוצאי שבת, או שהיה אדם שמן או שיש חום בבית או שקשה על החיים להיות עמו בחדר אחד, או שיש תינוקות שמתייראים מפני המת כדרך התינוקות, או שיש חולה בבית וקשה לו בראייתו על המת וכל כיוצא בזה - דאז מניחים עליו איזה בגד ומטלטלים אותו לחדר קר או למרתף. ואם יש ביכולת לטלטלו על ידי אינו יהודי - יותר טוב לעשות כן, ואם יש ביכולת לסגור להחדר ולפתוח חלון כנגדו למען יבא הרוח שמה שלא תקלקל - יותר טוב לעשות, כן וכן אנו מורים למעשה.
יז ואף על פי שאסור המת בטלטול, מכל מקום התירו חכמים לסוך את המת בשמן במקום שדרכן כן, וכן להדיחו במים אם הוא מטונף, שהרי בזה אין מטלטלין אותו אלא נוגעין בו, וכבר נתבאר דאין מוקצה אסור בנגיעה אלא בטלטול. ואף להסוברים דגם הנגיעה בהמוקצה לצורך המוקצה אין היתר ברור - מכל מקום במת מותר מפני כבודו. וכן מותר להשמיט הכר מתחתיו כדי שלא יסריח, ואין הכר נעשה בסיס לו מפני הטעמים שבארנו, ובלבד שיזהרו בכל זה שלא יזיזו בו אבר, דאם יזיזו הוה טלטול מוקצה. ואם היה פיו נפתח והולך - קושר את הלחי במטפחת או בחגורה בענין שלא יוסיף להפתח, אבל לא כדי שיסגר מה שנפתח או קצתו, שאם כן היה מזיז אבר ומוקצה אסורה בטלטול אפילו במקצת המוקצה. ואין זה כמבטל כלי מהיכנו, שהרי ביכולתו להסיר ממנו המטפחת או החגורה מתי שירצה, שהרי לא יזיזנו בהסרתם, וכן אסור להעצים עיניו של מת מטעם הזזת אבר. (עיין מג"א סק"ך שכתב שאסור על ידי אינו יהודי אלא אם כן קצץ מערב שבת, ותמיהני אטו מלאכה יש בזה, וגם הא"ר סקכ"ב חולק עליו ע"ש וכן המנהג)
יח כשנתעקמו איבריו וצריכין לפושטן, יעשו זה על ידי אינו יהודי, אבל על ידי ישראל – אסור. ויש מקומות שהישראל עושה זה, ואומרים שיש סכנה בזה (א"ר סקכ"ג בשם המעיו"ט), ואם קבלה נקבל, ולכל הפחות העושין כן יניחו איזה חפץ על מקום ההתעקמות וידחקו בהחפץ עד שיתפשט האבר (שם), ואנחנו אין מתירין רק על ידי אינו יהודי. ואיתא בשבת (קנ"א:): מביאין כלי מיקר וכלי מתכות ומניחין על כריסו כדי שלא יתפח, ופוקקין את נקביו כדי שלא תכנס בהם הרוח ע"ש, ואצלינו אינו ידוע זה כלל. ואם היה מטונף הרבה מן טיט וצואה - רוחצין אותו במים קרים על ידי אינו יהודי (עיין מג"א וא"ר שם).
יט כיון שנתבאר דטלטול מן הצד לצורך דבר המותר מותר, ומטעם זה אם שכח מעות על הכר - מנער את הכר והן נופלות, כמ"ש בסימן ש"ט. לפיכך אם טמן צנון בארץ - נוטלו אף על פי שבנטילתו מזיז עפר ממקומו, דזהו טלטול מן הצד ולצורך דבר המותר. וכתב רבינו הב"י בסעיף ח' ג' תנאים בזה: דדוקא כשלא השריש בארץ, דכשהשריש הרי זה כנזרע וכשנוטלו - חייב משום תולש, אבל כשלא השרישו אף על פי שהוסיף קצת מחמת ליחות הקרקע - לית לן בה, דאין זה זריעה. וגם בעינן שלא יכוין לזריעה, ואף על גב דחטין שזרען בקרקע - מותר ליטלן כל זמן שלא השרישו, כמ"ש בסימן ש"י, שאני הכא דכיון דמעט הוסיפו מחמת ליחות הקרקע - הוי כזריעה אם כיון לזריעה (ומתרץ קושית המג"א סקכ"ב). וגם בעינן שיהא מקצת עליו מגולין ונוטלן בהעלין מן הקרקע, דכשאינן מגולין, אף על גב שיכול לתחוב בו כוש או מחט וליטלו כדלקמן בפירות שבתבן, כאן אסור, משום דיהא נראה כעושה גומא. אבל יש אומרים דגם כאן מותר לתחוב בהעפר, וכן הוא בירושלמי סוף פרק קמא דכלאים, ולא חיישינן שמא יבא להשוות הגומא, דבשדה לא חיישינן לזה, דלמה לו להשוות הגומא שבשדה. ולכן בבית או בחצר - אסור בכהני גווני מטעם זה (שם סקכ"א).
כ וזה שאמרנו דטלטול מן הצד לצורך דבר האסור אסור - זהו בטלטול ביד. אבל בטלטול בגוף, שזהו טלטול כלאחר יד - גם בכהני גווני שרי. וזהו ששנינו: "הקש שעל המטה מנענעו בגופו" (קמ"א.). והקש הוא מוקצה, דסתמא להסקה במקום שמסיקין בקש, ומנענעו בגופו כדי שיהא צף ורך לשכיבה (רש"י). ואף על פי שהוא צריך להקש לשכב עליו, והוי טלטול לצורך המוקצה, מכל מקום כיון דרק בגופו מנענעו – מותר. ויש מגמגמים באמת דאם כוונתו לזה – אסור, ולא התירו רק אם צריך להמטה ולא להקש, אלא שהקש מונעו מלישכב על המטה (עיין רא"ש שם ועיין מג"א סקכ"ד). ואם חישב עליו מבעוד יום לשכב על הקש, וכל שכן אם עשה מעשה ונתן על הקש מבעוד יום כר או כסת - מנענעו אפילו בידו, שהרי הכינו מבעוד יום ולא הוי מוקצה, וכבר נתבאר בסימן ש"ח סעיף מ' דהכנה למוקצה מהני בכמה גווני ע"ש.
כא פירות הטמונים בתבן או בקש של מוקצה יכול לתחוב בהם מחט או כוש ונוטלם והקש ננער מאליו דזהו טלטול מן הצד לצורך דבר המותר. ולא דמי לצנון שאסור בכהני גווני משום דנראה כעשיית גומא כמ"ש, מה שאין כן בתבן או קש לא שייך גומא כמובן, דאין גומא אלא בעפר. ופירות הטמונים בחול ועפר שבביתו שצברן מבעוד יום וייחד להם זוית - אינו מוקצה ונוטל להדיא, כמ"ש בסימן ש"ח סעיף ס"ד ע"ש.
כב ודע דעל הדין של צנון שטמן בארץ שבסעיף י"ט כתב רבינו הרמ"א דמותר ליטלו אפילו הניחו להיות שם כל השבת, דאין באוכלין משום בסיס לדבר האסור עכ"ל. ודבריו תמוהים, דלהדיא כתבו התוספות בריש פרק כל הכלים בפירות שטמנם בתבן דמיירי שהניחם על מנת ליטלן, אבל אם כיון להניחם כל השבת - הוי בסיס לדבר אסור ע"ש. ויש מי שפירש בכוונתו שנתכוין לאכלם בשבת כשירצה לאכלם (ט"ז סק"י), אבל אם כן לא שייך לומר דאין באוכלין משום בסיס, ובודאי יש בסיס, אלא דכאן כיון שלא תהא בסיס. וכן במקור הדין בכלבו מבואר בפירוש דכיון, דכונתו שהאוכל לא ישמש להעפר אלא העפר להאוכל, לפיכך לא נעשה בסיס (וכמ"ש המג"א סקכ"ג). ולעניות דעתי נראה דודאי אוכל שלא בשיל כל צרכו כההיא דכל הכלים שם (קכ"ג.), שאמר 'פגה שטמנה בתבן', ופירש רש"י שלא בישלה כל צרכה וטומנה שתבשל ע"ש, וכן חררה שהטמינה בגחלים שתתאפה, כיון דכעת אינה ראויה לאכילה, והתבן אצלם כקרקע לזרעים - לענין זה שפיר כתבו התוספות דעל כל השבת הוה בסיס. אבל צנון שטמן בארץ, שכבר נתבשל אלא שטומנו שלא יתקלקל - שפיר אינו נעשה בסיס, שהרי העפר שומרו, והשומר בטל להאוכל ולא האוכל להשומר, וזהו סברא טובה ונכוחה בס"ד.
פרק קודםפרק הבא