ב שנו חכמים במשנה (ק"ב:): הבונה כמה יבנה ויהא חייב הבונה - כל שהוא, כלומר שאין לזה שיעור. והטעם: שכן בעל הבית שיש לו נקב בבירה נאה שלו, ומקפיד על חור קטן שבה וסותמו, וכן במשכן כשנפלה בה תולעת ועשה נקב קטן, מטיף לתוכה אבר וסותמו (גמרא). ולפיכך המצדד את האבן – חייב, כלומר שמושיב האבן ומצדדו עד שמתיישב בקרקעית יסוד הבנין ומושיבה בארץ, ואף על פי שלא נתן טיט - הוה בונה כל שהוא וחייב (רש"י). ותמיהני שלא מצאתי ברמב"ם פרק י' דין זה. ונראה לי דהרמב"ם היה מפרש בגמרא דלא כרש"י, דאמרינן שם: אמר שמואל: המצדד את האבן – חייב, ומקשה עליו ומסיק: תלתא בנייני הוה - תתא מציעא ועילא. תתא בעי צדודי ועפרא, מציעא בעי נמי טיני, עילאי בהנחה בעלמא. ופירש רש"י דמימרא דשמואל כדקאי קאי, דבצידוד חייב, וזה שאומר: 'צדודי ועפרא' פירש רש"י - העפר שסביב לה לתומכו, והיינו צדודי ע"ש. אבל הרמב"ם מפרש דמדחה לדשמואל, ובצידוד בלבד לא מיחייב עד שישים עליו עפר ומוטמן בתוך העפר, והוא בנין גמור ואין צריך להזכירו. ולכן כתב שם בדין י"ב: אחד נתן את האבן ואחד נתן את הטיט - הנותן הטיט חייב (וזהו במציעא), ובנדבך העליון, אפילו העלה את האבן והניח על גבי הטיט - חייב וכו'” עכ"ל (וזהו עילאה). וכתב עוד דהבונה על גבי כלים פטור ע"ש, וזהו מירושלמי שהבאנו. וכבר בארנו דלאו בבנין גמור הוא, ואף על פי שכתב סתם, מכל מקום בהכרח לומר כן כמ"ש, דלא גריעא מכלים עצמן. (וגם הרמב"ם שכתב בפרק כ"ב הלכה כ"ו דאין בנין בכלים, סבירא ליה בפרק י' דיש בנין בכלים, והחילוק כמ"ש בין בנין גמור לאינו גמור, וכמ"ש המ"מ שם הלכה י"ג, ושכן כתבו הגאונים ע"ש, וכן כתבו התוספות ריש הבונה ע"ש ודו"ק), ועיין בסעיף י'.