יב וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ו': "יש אומרים הא דעיר של יחיד אסור לחלק - היינו לאורכה, מאחר דשניהם צריכים לילך לרשות הרבים שבתוכה. אבל לרחבה, ואלו יוצאין בשער זה ואלו יוצאין בשער זה, ואין להם דריסת הרגל זה על זה - מערבין לחצאין ועושין תקון ביניהם, כמ"ש בסימן שס"ג, דעד עשרה מהני לחי או קורה, וביותר מי' - צורת הפתח" עכ"ל, וזהו דעת הטור, ודבר זה הוא בגמרא שם. וביאור הדברים, דזה שאנו אוסרים לחלקן - אינו רק מטעם דהוי כחצר אחד, דבשביל זה לא היינו אוסרין. אלא עיקר הטעם הוא - משום דבעל כורחם באמצע העיר יש דרך הרבים. ואינה רשות הרבים ממש, שהרי מוקף חומה ויש דלתות, דאם לא כן - בלאו הכי מותר לערב מקצתה, כמ"ש. וממילא דכשיתחלקו לאורכה זה מצד דרך הרבים מימין וזה משמאל - בעל כורחם שדרך רשות של רבים הזה ילכו שניהם ויאסרו זה על זה. ואף על גב דכל אחת הוי 'רגל המותרת במקומה', ואינה אוסרת שלא במקומה, כמו חצר פנימית על החיצונה בסימן שע"ח, זהו מפני שעיקר החצר החיצונה שייך לבני חיצונה, ולכן אין הפנימית אוסרת כשהיא מותרת במקומה. אבל דרך הרבים הלזו שאינה מיוחדת לאחד מהם - אוסרין זה על זה. (מג"א סק"י)אבל לרחבה - אלו יסתלקו מדרך הרבים שלכאן, ואלו יסתלקו מלכאן. אבל הרי"ף והרמב"ם חולקין בזה, משום דבגמרא יש שני לשונות, וללשון אחד גם לרחבה אסור, משום דאי אפשר להסתלק מדרך הרבים. ועוד, דסבירא ליה דעיקר הטעם הוא משום דהוי כחצר אחד, ואם כן אין נפקא מינה בין ארכה לרחבה. (וזה שכתב הרמ"א 'רשות הרבים' כונתו דרך הרבים)