ערוך השולחן, אורח חיים סימן תנ״א

סימן תנא

התוכן מוגש כאן ללימוד ואינו הוראה למעשה. השולחן ערוך פוסק לפי מנהג ספרד, הגהות הרמ"א לפי מנהג אשכנז, והקיצור נכתב לפי מנהג אשכנז. בשאלה מעשית פנו לרב.

א קדרות של חרס, או קערות ואלפסין של חרס, שנשתמש בהם חמץ כל השנה, אפילו אותם שעושין בהם דייסא ומיני קמחים, שהם כולן חמץ ומתדבקים סביבות הקדירה – משפשפן היטב בעניין שלא יהא החמץ ניכר בהן, ומותר להשהותן לאחר הפסח, להשתמש בהן בין במינו בין שלא במינו. ולא דמי לחמץ שנתערב, דאסור להשהותו כמו שכתבתי בסימן תמז, דהתם החמץ נראה אלא שאינו ניכר. מה שאין כן הכא: החמץ בלוע בכלי, ואינו ניכר. ועוד: דהבלוע נעשה טעם לפגם לאחר מעת לעת. ואף על גב דבפסח עצמו אנו אוסרין נותן טעם לפגם, כמו שכתבתי בסימן תמז, מכל מקום לאחר הפסח דהאיסור הוא רק משום קנס – לא אסרו. ואף על גב דבכל האיסורין אנו אוסרין הקדירה גם לאחר מעת לעת, כמו שכתבתי ביורה דעה סימן קכב, ואין חילוק בין דאורייתא לדרבנן, שהרי אפילו כלי הבלוע מבשר עוף וחלב דהוי דרבנן גם כן אוסרים אותה, מכל מקום בחמץ אין אוסרים הקדירה. והטעם יש לומר: דחמץ התירא בלע שבשעת הבליעה, לא היה איסור. מה שאין כן בשם, איסורא בלע. ועוד: דהתם מקרית היא, אבל חמץ הוה בכל שנה, ואי אפשר להפסיד כל הקדרות שבעולם. (עיין תוספות ל א דיבור המתחיל "ולשהינהו", ובר"ן שם. והם כתבו לרב דפסק כרבי יהודה, ואנן קיימא לן כרבי שמעון.)
ב יש מי שכתב דאף על גב דבפסח עצמו כשבשלו בקדירה שאינה בת יומא – אוסרין התבשיל, כמו שכתבתי בסימן תמז, מכל מקום אם עבר על הקדירה שנים עשר חודש מזמן בישול החמץ – כבר הופג טעמו לגמרי, והתבשיל מותר (ח"צ סימן עה). וראיה מיין נסך, דמהני ישון שנים עשר חודש, כמו שכתבתי ביורה דעה סימן קלח. אמנם בתשובת הרשב"א (סימן תקעה) כתב מפורש דאינו כן, וזה לשונו: קדירה שאינה בת יומא שבשלו בה… שהכלי באיסורו עומד. וזה פשוט דלא מהני ישון אלא בכלי יין…עד כאן לשונו. ולכן אין לסמוך על זה (עיין שערי תשובה סעיף קטן א). אך יש לצרפה לאיזה קולא אחרת אם יש בעניין זה.
ג ואלו כלי החמץ מצניען בפסח במקום צנוע שאינו רגיל לילך שם, כדי שלא יבוא להשתמש בהם בפסח. וטוב לסוגרם בחדר, ולהצניע המפתח. ויש שמעמידין כלים אלו בגובה הכתלים, שאין היד יכול להושיט שם. ויש מהגדולים שצווח על זה, והביא ראיה מללמוד לפני הנר בשבת, דאסור אפילו גבוה שתי קומות (ב"ח). ואין מזה שום ראיה, דהתם החששא שמא יטה, ויבוא לידי איסור דאורייתא. מה שאין כן הכא באיסור קל דרבנן, שהרי אינן בני יומן, אין ראיה לאסור. וכל שכן בכלים שתשמישן בכלי שני (מגן אברהם סעיף קטן ב). לכן מדינא אין למחות, והמחמיר תבוא עליו ברכה.
ד ואמרו חכמים (ל ב) דכלי חרס לבד שאין הגעלה מועלת בהן, דאפילו ליבון אינו מועיל. ואפילו ימלאום גחלים, שוודאי יפליט האיסור – אינו מועיל. והטעם: דחיישינן שמא יחוס עליהם שלא יתפקעו, וימעט בגחלים, ולא יעשה היסק כראוי. ולכן אינו מועיל להם שום היסק שיסיקם באש, ולא לשום כלי חרס שנשתמש בהן חמין, אפילו שלא על ידי האור אלא שעירה לתוכו רותחין, דגם עירוי מבליע בכלי חרס הרבה. כדאיתא בזבחים (צה ב) על קרא ד"וכל כלי חרס אשר תבושל בו ישבר" – אין לי אלא שבישל בו, עירה לתוכו רותח מניין? תלמוד לומר" "בו ישבר", עיין שם. ויש אוסרים אפילו בכלי שני, כלומר שעירה מהקדירה לכלי שני, ואחר כך הניח כלי זה לתוכו. וזהו לדעת הרמב"ם בפרק חמישי (לדעת המגיד משנה והבית יוסף). אבל דעת הטור אינו כן. ויש אומרים דגם הרמב"ם אינו סובר כן, וכוונתו אעירוי מכלי ראשון (מגן אברהם סעיף קטן ג). אמנם הרשב"א סובר דגם בכל האיסורים אוסר כלי שני, ולכן המנהג להחמיר בכלי שני בחמץ כבכלי ראשון (שם). אבל בכלי שלישי אין להחמיר בדיעבד.
ה וזה שנתבאר דלא מהני הסקה לכלי חרס, כתב רבינו הבית יוסף בסעיף א, וזה לשונו: מיהו אם החזירו לכבשן שמצרפין בו כלי חרס חדשים – מותר, דכיון דמכניסן להיסק גדול כזה – וודאי לא חייס עלייהו דילמא פקעי. אבל לתנורים שלנו – לא. עד כאן לשונו, דאיכא למיחש דילמא חייס עלייהו, ומוציאן מן התנור קודם שיתלבנו (ט"ז סעיף קטן ב בשם הרא"ש). ודווקא כלי חרס, אבל כלי מתכות דלא פקעי מן האש – יכול למלאותן גחלים מבפנים (טור), ולהשהות שם הגחלים עד שאם יגע אדם בצד החיצון של הכלי – יהיה היד סולדת בו מחמת שנתלבן הכלי מן הגחלים. שאז בוודאי נשרף כל החמץ הבלוע בתוכו אף על פי שלא נתלבן כל כך עד שתהא נצוצות נתזין ממנו, שהרי כלי מתכות הן נכשרין על ידי הגעלה, וליבון קל הזה אינו גרוע מהגעלה, ונכשר בכך (הגר"ז סעיף י).
ו ודע שאצלינו עתה משתמשים בקדרות של מין מתכת וקורין להם פרייסיס"ע טע"פ, והם של מתכת, ויש להם איזה מין טיח מבפנים, ונוהגים לשורפן לפסח הקדירות של חמץ. ויש שאין דעתם נוחה מזה, מפני שידוע שיכולים להתפקע. אבל באמת אין חשש בזה מכמה טעמים: חדא, דלא מצינו חששא זו בגמרא רק בכלי חרס. ועוד דליבונם כך הוא: שנותנים אותם אצל דופני התנור מבפנים, ונותנים עצים הרבה לתוך התנור, והקדרות ממלאים באפר ומסיקים התנור, והקדרות עומדים מעת לעת ויותר עד שיצטננו. וטבען אם יטלום מן התנור קודם שיצטננו – ישתברו. והליבון הוא כמו בכבשן, וממילא דבכאן ליכא חששא דפקעי, שהרי בארנו דחששא זו הוא שמא יטלן מן התנור קודם שיתלבנו, והכא אדרבא נזהרים ליטלן אפילו אחר שנתלבנו עד שיצטננו לגמרי, דאי לאו הכי פקעי. ועוד: דכיון דדי להם בהגעלה, ממילא שאין לחשוש על הליבון כל כך, דאיך שהוא – הוא אינו גרוע מהגעלה.
ז ולתנור פשיטא שמהני ליבון, דלא כיש מי שמחמיר בזה על פי דברי התוספות, שכתבו דתנור אפילו חזרת כבשונות לא מהני (ב"ח). ואינו כן, דזהו לעניין טומאה וטהרה, שאם היתה טמאה – לא נטהרה בכך. אבל לא לעניין איסור והיתר (מגן אברהם סעיף קטן ד), שהרי בגמרא אמרו דלכן לא מהני לקדירה מילוי גחלים, משום דהקדירה תמיד הסיקה מבחוץ, עיין שם. אבל התנור – הא הסיקה מבפנים. ולבד זה התנורים שלנו אינן דומין לתנורים שלהם, שהוא תנור הכתוב בתורה, שזהו קטנה ומטלטלת, והיא כעין קדירה. אבל התנורים שלנו הם כבניין ממש, ופשיטא שמהני ליבון.
ח וכתב רבינו הבית יוסף בסעיף ב: כוביא, והוא כלי שעושים מלבנים ועפר ואופין ומטגנין בו, וכן תנור קטן שקורין פידלי"א והסיקו מבחוץ – אסור לאפות בו בפסח, דאין חמץ שבו נפלט בכך. ואם מלאו גחלים מבפנים – שרי. עד כאן לשונו, דבזה לא שייך דילמא פקעי, כיון שהוא עשוי מלבנים ועפר (ט"ז סעיף קטן ד). וכוביא שעושין מלבנים השרופין בכבשן – יש להם כל דין כלי חרס, דמעשיו ממש ככלי חרס אלא שהוא עב ביותר, ואם נשפך דבר רותח עליו – אין לו תקנה אלא בליבון (מגן אברהם סעיף קטן ד). ולא נודע לנו כלים אלו. ולבינה שנתייבשה בחמה – יש לה דין כלי אדמה (שם). וכתב בטור דדעת רב האי גאון דכלי גללים וכלי אבנים – דינן ככלי חרס, ולא מהני להם הגעלה, רק ליבון. אבל הרי"ף חלק עליו, ופסק שהן ככלי עץ וכלי מתכות, ומועיל להן הגעלה, וכן עיקר (טור). והקאכלי"ן שלנו – ממלאים אותם גחלים הרבה ונכשרו לפסח.
ט ודע דקדרות חדשות הנקחות מן האינו יהודי, וכן כל מיני כלים הנקחין מהם, בין של חרס בין של מתכת בין של זכוכית, כל שהוא מוכרן בשוק ונראין כחדשים – אין לנו לחשוש שמא נשתמש בהם, דהעומדים למכירה אין משתמשין בהם. אבל הכלים שבביתו – לא יקח אלא כלי חדש שבוודאי אצלו שלא נשתמש בו. אבל כשיש ספק – אין ללוקחו אלא אם כן מסיח לפי תומו, ואומר שעדיין לא נשתמש בו. ובכלי זכוכית יש להתיר אפילו בלא מסיח לפי תומו, אם נראים צלולים וחדשים שלא נשתמש בהם (הגר"ז סעיף ה). וכלי זכוכית ששותין בהן חמין – ממילא שאין שום איסור נכנס בו זולת חמין וצוקער. וראיה: שהרי אנחנו שותין בהם בהיותינו אצלם, דידוע דכל כלי זכוכית המיוחדת לשתיית חמין – אין משתמשין בה לדבר אחר, ורק לפסח אין לקנותה. וכן אין שותים אצלם חמין בפסח, מפני שלפרקים שורין בהם פת צנומה. אבל בכל השנה – אין חשש, דאם אולי אפילו במקרה נכנס שם דבר אחר – הולכין אחר רוב תשמישו.
י סכינים של חמץ מעיקר הדין – הרי הם ככל הכלים שתשמישן בחמין, וצריך הגעלה בכלי ראשון. ומכל מקום ממידת חסידות יש לעשות איזה מעלה בסכינים, מפני שתשמישן תדיר בחמץ, ויש בו סדקים שאינם ניכרים. וכן יש לפעמים שתוחבין בראשו חתיכות פת לאופו על האש, או חותכין בו פשטיד"א שעל האש וצריך ליבון, כמו שיש מצריכין בסכיני איסור ליבון מטעם כזה, כמו שכתבתי ביורה דעה סימן קכא. ולכן מי שיכול לעשות חדשים – הרי זה משובח. ומי שאי אפשר לו – ילבין הברזל באש, והקתא ברותחין. ואם גם זה קשה, כגון שיתקלקל הברזל וכיוצא בזה – יגעילנו כולו ברותחין, דהולכין אחר רוב תשמישו, ורוב תשמישו הוא ברותחין, שחותך חמץ חם. ואם הקתא הוא של עץ, ומדובק במסמרים קטנים – יש מי שאומר שאינו מועיל ההגעלה, כי יש גומות בשם (ב"ח). ואינו אלא חומרא בעלמא. ואנחנו נוהגים דכשהברזל מחובר בטוב אל הקתא, ואין ביניהם סדקים – מגעילין אותו. וצריך להעביר החלודה מעליו. (ראיתי בעטרת זקנים אות א, דאין להניח דבר על תנור בית החורף, וכן בקאכלי"ן. ואפילו יטיח בטיט כעובי אצבע – יש אוסרים ויש מתירים. עד כאן לשונו. ופשוט הוא דאם מניח גחלים בוערות בהקאכלין דמותר. ועל תנור בית החורף שקורין ליזאנק"א שגדול הרבה, משתמשים על ידי טיח טיט כדעת המתיר. ואם מניחים דף חדשה עליה – פשיטא שמותר להשתמש שם בפסח. ועל התנור כשמשתמשים שם כל השנה – אין להשתמש שם בפסח, כי שם קשה לעשות הכשר. ועיין בסעיף מד.)
יא וכל כלי הצריך ליבון או הגעלה – אסור להשתמש בו אפילו צונן בלא הכשר. ואם השתמש בו דרך עראי – מותר בדיעבד, אם היה נקי או הדיחו מקודם. וכל דבר הצריך ליבון, ועשה הגעלה בלא ליבון, ונשתמש בו רותח – אסור אף דיעבד, לפי שלא פלט כולו על ידי ההגעלה, וכל זמן שמשתמש – פולט מעט מעט (ח"י סעיף קטן י). והנדן של סכינים, שהוא תיק שמכניסים בו הסכינים כל השנה – אין הגעלה מועלת לה, לפי שאי אפשר לנקותו היטב מהחמץ בעין שנדבק בו. ולכן בפסח לא יכניס לתוכו הסכינים. ואם רוצה לפתוח את התפירות ולגרדו יפה יפה, אפילו הגעלה אינו צריך (הגר"ז סעיף כג), שהרי בו לא היה תשמיש חם מעולם.
יב הגעלה בכלי ראשון מקרי כלי שנתחממה אצל האש; אף על פי שעתה סילקוה מעל האש – מקרי כלי ראשון כל זמן שהיד סולדת בה. וכל כלי קודם הגעלתה – צריך להעביר כל חלודה שבה. והסכין כשיש בו חלודה – צריך לשופו יפה במשחזת או באבן. וסכין או שאר כלי שיש בו גומות, ואינו יכול לנקותו יפה – אין מועיל לו ההגעלה, וצריך ליבון במקום הגומות. והיינו להניח שם גחלים בוערות. ודווקא חלודות, שיש בהם ממשות. אבל שחרות בעלמא, או אדמדומית כמו ביורות ומחבות, שאפילו אחר הסרת החלודה נשאר הרושם – לית לן בה. דאם לא כן, לא תמצא כמעט שום כלי שתוכל להגעיל (ט"ז סעיף קטן ו).
יג כלים שמשתמשים בהם על ידי האור בלא מים, כגון שפודין ואסכלאות שצולין בהן על גבי האש וכיוצא בהם – צריכים ליבון. ולא תועיל להן הגעלה, דמה שבולע על ידי מים כמו בישול – פולט על ידי מים. אבל מה שבולע על ידי האור – לא יפלוט על ידי מים, אלא על ידי האור. ולכן האגנות שאופין בהם פת או פשטיד"א – צריכין ליבון. אבל המחבת שמטגנין בה פת עם שומן או שמן או חמאה – הוי כבישול, ודי בהגעלה. דמה לי מים ומה לי שומן? ואף על גב דשומן הרבה פחות ממים שבקדירה, הלא אין שיעור לדבר. ויש אומרים שצריך ללבן המחבת, מפני שלפעמים נתייבש השומן, והעיסה נאפית על המחבת. אמנם די בליבון קל, ודי כשקש נשרף עליו מבחוץ. והמנהג ללבנה לכתחילה. מיהו אם הגעילוה – סגי בדיעבד אם אין בה גומות. ואין מטריחין אותו ללבנה אחר כך, דכן העיקר לדינא דסגי בהגעלה. ועיין בסעיף נב.
יד הליבון הגמור הוא עד שיהו ניצוצות ניתזין מהן. ויש מקילין לומר דדי עד שקש נשרף עליו מבחוץ. ובפרט גבי חמץ, דהתירא בלע – יש אומרים דדי בליבון כזה. ויש סוברין דחמץ מקרי "איסורא בלע", דשם חמץ מקרי איסור לגבי פסח אף קודם הפסח (עיין מגן אברהם סעיף קטן יא וט"ז סעיף קטן ח). והמנהג כסברא הראשונה. אך זהו בדבר שבוודאי צריך ליבון. אבל דבר שרק מחמירין ללבנו, כמחבת וכיוצא בזה, או שיש בכלי סדקים או גומות או חלודות שהצרכנו ליבון – די בליבון קל שבארנו. והחצובה, והיינו כלי שיש לה שלוש רגלים שמעמידין הקדירה עליה – צריכה ליבון, דלפעמים נשפך מהקדירה עליה. ואם יש כמין עיסה בקדירה, ונשפך חתיכת עיסה – הרי זהו כשפוד, וצריך ליבון. מיהו נראה דסגי בליבון קל, שקש נשרף מבחוץ.
טו כל הכשר הוא כפי תשמישו: אם תשמישו בכלי ראשון, כמו כף שמגיסין בו בקדירה, וכן כלי ששואבין בו מכלי ראשון (ח"י סעיף קטן כז) – צריך להכשירן בכלי ראשון. ודע דלכאורה נראה ברור דאותה שתשמישה על ידי האור, כגון קדירה שמבשלין בה – לא מהני הגעלה בכלי ראשון, אלא דווקא על האש. דכבר נתברר לעיל סימן שיח דכלי ראשון הוה מדריגה פחותה מהעומדת אצל האש, ושכן מבואר בירושלמי וכן מתבאר מהרמב"ם, עיין שם. ואם כן, כיון דבהגעלה הוי הכלל "כתשמישן כך הכשירן", אם כן כשתשמישן על ידי עמידתו אצל האור – כמו כן צריך ההכשר. וכן משמע מלשון הרמב"ם, שכתב בפרק חמישי דין כג: כלי מתכות וכלי אבנים שנשתמש בהם חמץ ברותחין בכלי ראשון, כגון קדירות ואלפסין – נותן אותם לתוך כלי גדול של מים, וממלא עליהן מים, ומרתיחן בתוכו עד שיפלוטו. ואחר כך שוטף אותן בצונן ומשתמש בהם במצה. עד כאן לשונו, הרי שכתב על קדרות ש"מרתיחן בתוכו", כלומר: מרתיחן על האש.
טז אבל מדברי הטור ושולחן ערוך סעיף ה לא משמע כן, שכתבו: אם תשמישן בכלי ראשון, כגון כף שמגיסין בו בקדירה – צריך להכשירן בכלי ראשון. עד כאן לשונם. והרי הכף תשמישה כשהקדירה היא על האש, וההכשר הוא בכלי ראשון. והלבוש כתב מפורש: כגון קדירה של מתכת או כף, עיין שם. ואם נאמר דסבירא ליה דכלי ראשון מפליט אף מה שנבלע על ידי האור, מנא לן לומר כן? ועל כל פנים היה להם לבאר זה. ולכן נראה לי דלפי מה שבארנו ביורה דעה סימן סח ולעיל סימן שיח – לא נחתי הטור והשולחן ערוך לבאר ההפרש בין זה לזה, וכולם כללו בלשון "כלי ראשון". ולכן גם כאן כוונתם כן. ולדינא וודאי לא מהני בקדירה, או כף שהגיסו בו הקדירה, הגעלה בכלי ראשון, אלא בעומדת על האש. או כמו שמשימים אבנים מלובנים לתוך המים, דהוה גם כן כמו על האש, כמו שיתבאר. אך אפשר דגם זה אינו אלא ככלי ראשון, שהרי יש מי שסובר דאפילו ככלי ראשון אינו (ב"ח, הביאו המגן אברהם סעיף קטן יח).
יז ולפי זה כלי שתשמישו על האש – הכשרו גם כן על ידי האש. וכלי שתשמישו בכלי ראשון אחר שסולק מהאש – הכשרו גם כן כן. וכלי שנשתמש בכלי שני, כגון שתחבו כף בקערה שעירו לתוכה מהקדירה – הכשרו בכלי שני. וכלי שתשמישו בעירוי, כמו קערה ששופכין לתוכה מהקדירה – הכשרו על ידי עירוי מכלי ראשון, אבל על ידי כלי שני לא מהני, והיינו להכניסם בקערה אפילו היד סולדת בה (עיין ט"ז סעיף קטן ט, שגם הוא לא דקדק בין על ידי האור לכלי ראשון). וכבר נתבאר שכל כלי שיש בה בקעים או גומות או חלודה, באופן שאי אפשר לנקרן ולנקותן – לא מהני במקום זה הגעלה, אלא להניח גחלים על אותו מקום.
יח וכל כלי הולכין בו אחר רוב תשמישו. הלכך קערות, אף על פי שלפעמים משתמשים בהם בכלי ראשון על האש, מכל מקום כיון שרוב תשמישן בעירוי שמערה עליהם מכלי ראשון – כך הוא הכשירם. ויש מחמירין להגעיל גם הקערות בכלי ראשון, וכן המנהג הפשוט ואין לשנות, כי ההמון אינם מבחינין בין זה לזה. וכל שכן כפות ומזלגים, שהרבה פעמים תוחבין אותן בהקדירה. והמנהג להחמיר גם בכל כלי שתייה, כשראוין להגעלה להגעילן, אף על פי שמשתמשין בהן בצונן, משום שלפעמים משתמשים בהם בחמין. וכן שורין בהם פתיתי לחם מעת לעת, וכבוש הוה כמבושל. ובדיעבד סגי להו בשטיפה בעלמא, כמו שכתבתי בסעיף מט, עיין שם.
יט וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ו, דקערות גדולות שלא יוכל להכניס תוך כלי ראשון – יתן עליהם אבן מלובן, ויערה עליהם רותחין מכלי ראשון, והוי ככלי ראשון. וכן כל כיוצא בזה. ויעביר האבן על כל הכלי, שאז מגעיל כולו. עד כאן לשונו. ואף אולי באיזה מקום לא נגע האבן – נגע שם מי הרתיחה. ויש מי שאומר דלא הוי ככלי ראשון, ולא מהני בדבר, שמדינא צריך הגעלה (מגן אברהם סעיף קטן יח בשם ב"ח). וכן אם יש בהכלי אוגניים בליטות, שאי אפשר להעביר האבן שם – אינו מועיל זה (שם). ועכשיו המנהג ללבן אבנים קטנים באש הרבה, ונותנים אותם בהמים, ואז הרתיחות גברו מאוד, ושופכים המים על המקומות, ומעבירים גם האבן המלובן. וזהו וודאי מועיל אף במקום שצריך הגעלה מדינא, כי עדיף מכלי ראשון, כאשר עינינו רואות.
כ אחד כלי עץ, ואחד כלי אבן, ואחד כלי מתכות, ואחד כלי עצם – דינם להכשירם בהגעלה. ויש מי שאומר דכפות העשויות מקרן – אין להם תקנה בהגעלה, דכיון שמתקלקלים במים חמין – חיישינן דילמא חייס עלייהו, ולא יגעילם כראוי. וכן קתות של סכינים העשויין מקצתן מקרנים, וכן אם הקתא דבוקה בדבק – חייס שמא פקעי. ונראה לי דכל אלו הם חומרות, ובדיעבד מהני ההגעלה. וסלים שמולחים בהם הבשר – יש מצריכין להם הגעלה. ואף על גב דהבשר עצמו מותר, כמו שכתבתי בסימן תמז – זהו משום דאפילו אם היה קצת חמץ בהמלח נתבטל קודם הפסח. אבל בהכלי לא שייך ביטול (שם סעיף קטן כ). ויש מי שחולק, דאינם צריכים הגעלה, ונראין דבריו. ומכל מקום טוב להגעיל, או לקנות חדשה. ויש מי שאומר דלא מהני הגעלה כלל, דשמא יש בהנקבים חמץ בעין (ט"ז סעיף קטן טו). וכל זה לכתחילה, אבל בדיעבד אם מלחו בפסח על סלים שמלחו בהם כל השנה – מותר גם בלא שום הכשר, דהמלח אינו מוחזק בחמץ. ועוד: דאין מליחה לכלים להפליט, כמו שכתבתי ביורה דעה סימן קה (מגן אברהם שם). וכן אם שרו הבשר בכלי שרייה של כל השנה, והדיחו אותם גם אחר המליחה באותה כלי – מותר, ואין שום חשש בדבר. וכן אם מלחו על הדף שמולחין עליה כל השנה.
כא ובמחבת כבר כתבנו בסעיף יג דדי בהגעלה, ורק יש מחמירין להצריך ליבון. ושהמנהג ללבן לכתחילה, ובדיעבד סגי בהגעלה. ודע דכל הגעלה שאין ביכולת להגעיל כל הכלי בבת אחת מפני גודלה, כמו מחבת וכיוצא בה – יכול להגעילה מקודם חציה האחת ואחר כך להפכה ולגעול חציה השנית. ואם היא ארוכה ביותר עד שהאמצע אינו נכנס בכלי של ההגעלה – מלבנה באמצע, ובצדדיה מגעילה. והמגעיל קודם שעה חמישית – יכול להגעיל כלי ראשון וכלי שני ביחד, וכן כלים שבלעו הרבה חמץ עם כלים שבלעו מעט חמץ. וכן יכול להגעיל את הכלי שני פעמים. וכל זה אינו כשמגעיל אחר שעה חמישית, וטעמו של דבר יתבאר בסייעתא דשמיא סימן תנב. ויש בזה כמה פרטים, עיין שם.
כב כל הידות של כל הכלים – צריכין הגעלה. ולאו משום דגם היא בולעת מהחמץ, דאין מוליך בליעתו בכולו, כמו שכתבתי ביורה דעה סימן קכא. ועוד: דאם מוליך – כבולעו כך פולטו. אלא הטעם דבוודאי קיבל היד במשך השנה איזה טעם חמץ, ועתה בפסח יגע בו מצה. מיהו אם לא הגעילו הידות – אין לאסור בדיעבד, דחששא בעלמא הוא. אמנם הכף בהכרח להגעילה כולה, דכמה פעמים יורדת כולה לתוך הקדירה, ואף בדיעבד מעכב. וכן בסכין יש להחמיר בדיעבד, כיון דבגמרא (ל ב) הצריכו הכשר הקתא – אין לנו להקל (ט"ז סעיף קטן יז). מיהו זהו וודאי, דדי להיות הכשירן על ידי עירוי שמערה על הידות, שהרי בליעתן אינן אפילו כעירוי כמובן. ויש מי שאומר דבדיעבד הוא דווקא כשכבר נשתמש בו, אבל אם לא נשתמש – אסור אף בדיעבד, עד שיגעיל היד (מגן אברהם סעיף קטן כד). ואינו מוכרח, ויש להתיר בדיעבד גם קודם תשמיש (עיין ח"י סעיף קטן מ). וכלי שנשתמש בכולה, והכשירוה במקצתה, ונשתמש אחר כך באותו מקצת – מותר. אבל אם נשתמש בהצד שלא הכשירוה – אסור (מגן אברהם שם).
כג כלי שיש בו טלאי, כמו כלי ברזל וכלי נחושת שכשיש נקב או סדק משימים שם טלאי, ואם כן ההגעלה לא הפליטה הבלוע שתחת הטלאי. אמנם אם הטלאי הוא מבדיל מהותך באש על המקום – אין שום חשש בזה, שהרי בעת הנחת הטלאי נשרף כל האיסור (ט"ז סעיף קטן יח, וח"י סעיף קטן מא). אמנם טלאי שעושים על ידי מסמורת, והיינו שנותנין על המקום חתיכה של מתכת וקובעין אותה במסמורים – בזה יש פרטי דינים, כמו שיתבאר. ואצלינו רוב הטלאות הם על ידי היתוך בדיל, ואם כן אין אצלינו כל דינים אלו. ויש טועים בזה.
כד בטלאי שעל ידי מסמורת, אם קדם הטלאי לבליעת האיסור, והיינו שהניח הטלאי בעודה חדשה, או שהגעילוה קודם הנחת הטלאי – אינו צריך להסירו עתה. דאם ממה שבלע בהיות הטלאי עליו – כבולעו כך פולטו, ומקודם לא בלע. ואי משום שמא יש שם נקבים קטנים שנכנס לשם פרורי חמץ – ינקרם. ואם באמת אי אפשר לנקר – יניח שם מעט גחלים. אמנם אם קדם בליעת האיסור להטלאי, דאז הבלוע שתחת הטלאי לא יצא על ידי ההגעלה, והוא נפלט מעט מעט; ולכן או שיסיר הטלאי קודם ההגעלה, או שישים גחלים על מקום הטלאי, ויהיו נצוצות נתזין ממנו, עד שבוודאי ישרף גוף האיסור אם יש בשם. ואחר כך מגעילו לכל הכלי. ויש מי שרוצה לומר דגם בקדם הטלאי לבליעה – צריך תמיד ליבון קל על המקום הזה (מגן אברהם סעיף קטן כז). וחומרא יתירה היא, ואין צורך לזה (ח"י סעיף קטן מב). וכן עיקר לדינא.
כה וכלים ישנים שחיפן בבדיל שקורין וואייסי"ן, שהחיפוי הוא באור על ידי עופרת מהותך – יש שהחמירו להצריך אחר כך גם הגעלה. ויש שאמרו שדי בליבון זה, וכן עיקר לדינא. דאפילו אם הוא ליבון קל – עדיף מהגעלה. ואחד מגדולי קדמונים (הר"א מזרחי) הוכיח שבהכרח כן הוא, דאם לא כן מה יועיל ההגעלה? הא החיפוי מפסיק בין הבלוע ובין ההגעלה, והוי כקדם בליעה לטלאי. ועוד: כיון שהבדיל מפסיק – הוה ליה ככלי חדש. (מגן אברהם שם. וכן מבואר מהט"ז סעיף קטן יח, שכתב: כשמטיפין חתיכת בדיל – נשרף כל הבלוע, עיין שם. וכן נראה לעינים, שהחום גדול כאור ממש. ובפרט שאינם בני יומן. ואין בזה שום טעם להחמיר, וכן אנו מורים למעשה.)
כו הרושמות שהאומנים עושים על הכלים, ויש בהם אותיות חקוקות – אין דינן כבקעים וסדקים וגומות להצריך שם ליבון. כי נעשים מחדש קודם תשמישן, וגם עשויים חלוקים ודקים וישרים, וההגעלה עוברת בהן, וינקרם היטב כראוי. ואם אין ביכולת לנקרן – בהכרח לשום שם מעט גחלים. וכן יש לחטוט היטב סביב אזני הכלים, דשם יש כעין גומות דקות. וכן כשידות הכלים דבוקים במסמרים כמו המחתות – צריך היטב לחטט סביב המסמורים, דבשם יש כגומות דקות. וכן כל כיוצא בזה.
כז כיסוי של ברזל שמכסים בו הקדירה – צריך הגעלה, כיון שמזיע בכל שעה מחום הקדירה, ומההבל העולה מהמאכל, ונבלע בתוכו – דינו כהכלי עצמו. ואדרבא בכיסוי מחמרינן יותר ביורה דעה סימן צג, דמשוינן אינו בן יומו כבן יומו. ואף שרבים חולקים שם על זה, וגם המחמירים לא החמירו רק בכיסוי עמוק וקצר כמבואר שם, מכל מקום לענין פסח דחמיר איסוריה במשהו, וגם יש אוסרים בנותן טעם לפגם כמו שכתבתי בסימן תמז – בוודאי יש להחמיר. ואם כיסו קדירה בפסח בכיסוי של חמץ – יש לאסור כל התבשיל, מפני שזיעת הכיסוי מתערב בהתבשיל. ומכל מקום הכל לפי הענין, דאם הכיסוי עבר הרבה זמן שלא נשתמשו בו בחמץ, והיה יבש לגמרי – אין לאסור התבשיל. וזהו בכיסוי קדירה די בהגעלה. אבל כיסוי של ברזל, שמשימין אותו על לחם חמץ – צריך ליבון. וכל שכן אותן קערות הברזל, או שאר מתכות שהחמץ נאפה בהם, דצריך ליבון. ואם אפו בהם מצה קודם הליבון, אפילו הגעילום, וכן הכיסוי שלהם – נאסר כל המצה אפילו אינם בני יומן, לפי שהבליעה בהן מרובה.
כח מדוכה בין של עץ בין של אבן, ומתכות שלפעמים נותנים שם חמץ לדוך יחד עם שומין ובצלים – צריכה הגעלה אף שתשמישה בצונן, אך הדיכה עם הדברים החריפים מבליע כמו בבישול, ועל ידי הגעלה ניתרת. ויש לחטט החורין והסדקין. ואם מפני גדולתה אי אפשר להכניסה ליורה – משים בתוכה מים רותחים, ומכניסים שם אבנים מלובנים באור, ועולה הרתיחה בכל שפתה, והוי ככלי ראשון ואולי יותר, כמו שרואין הרתיחות המשונות.
כט ויש אומרים דמדוכה הוי כבית שאור, וצריך ליבון. וזהו דעת רש"י, כמו שכתב הטור. אך בליבון כל דהוא סגי, דהיינו שישרוף עליו קש מבחוץ. וכתב רבינו הרמ"א בסעיף טז דנוהגין ללבנה לכתחילה. מיהו סגי לה בהגעלה אם אין בה גומות. ואם המדוכה של עץ – יש לקלפו בכלי אומנות, דחיישינן לגומות, ולהגעילו אחר כך. עד כאן לשונו. וזהו בימיהם, אבל בימינו לא שמענו שידיכו חמץ במדוכה. ומדוכות שלנו אין דוכין בהם רק מלח ופלפלין וכדומה. ואם אפילו אירע איזה פעמים שדכו שם לחם – הוה אקראי בעלמא, ולכל היותר די בהגעלה (מגן אברהם סעיף קטן לא). ובשמים ומלח שנדכו במדוכות שלנו קודם הפסח בלא הגעלה – וודאי אין לאסור, דאין בהם שום חשש לפי מדוכות שלנו. ואף אם אולי היה משהו חמץ – נתבטל קודם הפסח. אבל אם דכו בפסח במדוכת חמץ – פשיטא שאסור לתתם לתוך התבשיל. ומכל מקום אם נתן להתבשיל – אין לאסור בדיעבד, דחששא בעלמא הוא, ואין לאסור בדיעבד (שם ועיין ט"ז סעיף קטן יט).
ל הדף שעורכין עליו הבצק כל השנה, וכן עריבה שלשין בה – צריכין הגעלה. דאף על גב דתשמישן בצונן, מכל מקום מפני הלישה והעריכה התמידית, והשאור – נבלע הרבה. ולכן אסור אפילו בדיעבד בלא הגעלה כשנשתמש בהם בחמין בפסח, או לשו בהן מצה או ערכו מצה. ולא מהני בהם אפילו קילוף בכלי אומנות, לפי שהבליעה הלכה בכולה. וכן כל דבר שצריך הגעלה – לא מהני קילוף, ופשוט הוא. וזהו מדינא. אבל המנהג שלא להשתמש כלל בפסח בהדף ועריבה של חמץ, ואפילו על ידי הגעלה, לפי שיש שם סדקים ובקעים ואי אפשר להמלט ממשהו חמץ. ועוד: דדמיין לבית שאור, דלחד דעה לא מהני הגעלה, כמו שיתבאר. וחלילה להשתמש בהן אפילו על ידי הפסק מפה. ומצניעין אותן בכלי חמץ, ואין לשנות כי כן עיקר.
לא ומזה הטעם אנו נזהרין שלא להגעיל חבית שהיו מחזיקין בה קמח כל השנה, או חבית שהעמידו שם בארס"ט או קווא"ס מסובין ופרורי לחם, דלא ימלט שיטמן בסדק משהו חמץ. אמנם אם קודם הפסח החזיקו שם מים איזה זמן – מותר להגעילם, דהמים שטפו כל הסדקים (ט"ז סעיף קטן כ). אבל חבית שהחזיקו בה מים כל השנה – אינה צריכה כלום, כי אין בה שום חשש. ואפילו אם לפרקים שאבו מתוכה בכלי שהיה בה חמץ, מכל מקום כששואבין אין בה חמץ. ואפילו נפל לתוכה מעט חמץ – כבר נתבטל קודם הפסח. אך מנקים אותה לפסח, ודיו. אך בחביות שאצל אופה, שכמה פעמים מדיח ידיו המלא בצק לתוכה, וכמה פעמים נופל עליה מאבק הקמח – אין להתיר בלא הגעלה, או בעירוי שלושה ימים שיתבאר.
לב וכתב רבינו הבית יוסף בסעיף כא: חבית של חרס שנתנו בה שכר שעורים – מותרת בהגעלה או בעירוי שלושה ימים. עד כאן לשונו, ובטור ביאר הטעם: דאף על גב דלכלי חרס לא מהני בהגעלה – זהו כשבלע בחמין ולא בצונן, עיין שם. אבל אינו מובן: דכיון דהשהה מעת לעת – הוה ליה כבוש, וכבוש כמבושל. ואמנם כתבו דבצונן אפילו בכבוש אינו בולע כבחמין, דלענין בליעת הכלי אינו כמבושל (עיין ט"ז סעיף קטן כב), ואפילו של חרס אינו בולע רק מעט. והביאו מירושלמי דסוף פרק "כל שעה" דהורה רבי אמי באלין גרבי דכותחא, שממלאן שלושה ימים ומערן כדין יין נסך, דמהני להכלים עירוי. והיינו למלאותו מים שלושה ימים מעת לעת, ובכל מעת לעת להחליף את המים, כמו שכתבתי ביורה דעה סימן קלה. ואפילו אין השלושה ימים רצופים, ואפילו בכלי חרס כמבואר שם. וקים להו דגרבי הם של חרס.
לג וכיון דעירוי מהני – כל שכן הגעלה, דהגעלה עדיף מעירוי (טור). וכיצד מגעילין החבית? ילבן אבנים וישימם בהם, ויערה עליהם רותחים, ויגלגל החבית שיגיע ההגעלה לכל מקום, והרותחין יהיו מכלי ראשון. וכתבו עוד דבדיעבד אם נתנו בהחבית יין או דבש בלא הגעלה, רק שהדיחן היטב תחילה – מותר לשתותן בפסח אם נתן קודם הפסח. דטעם החמץ בטל בששים, שהבליעה אינה הולכת בכל הכלי על ידי צונן אפילו בכלי חרס, ואפילו כששהה שם הרבה ימים. ועוד: דנותן טעם לפגם הוא כיון שאינו בן יומו. ועוד: דשכר ביין הוה נותן טעם לפגם (מגן אברהם סעיף קטן מ בשם המרדכי).
לד כל זה הוא מדינא. אבל כבר נהגנו שלא להגעיל חבית של שכר מפני שמצוי בהם גומות, ואי אפשר לנקר בין הנסרים שלא ישאר שם משהו חמץ (שם וב"ח ורש"ל ולבוש). וכן לבלי להגעיל כל כלי עץ שמצוי בהם גומות. וקל וחומר דבחבית של יין שרוף מדינא אסור להגעיל, דריחו חזק וחריף. ואפילו עמד איזה זמן במים – לא מהני ליין שרוף. אבל של שכר, כשעמד איזה זמן במים – מותר להגעילה, וכמו שכתבתי בסעיף לא. ונראה לי דבחבית של יין שרוף, כשיש שנים עשר חודש שלא החזיקו בה יין שרוף, דמותר להגעילה. ודע דעירוי לא מצינו רק בדברים שתשמישן בצונן, כמו שכתבתי ביורה דעה שם. וכתבו דכלים שתשמישן בצונן, כמו קנקנים וכוסות – מוטב לעשות בעירוי מלהגעילם עם כלים שתשמישן בחמין (מגן אברהם סעיף קטן לט). וזהו כשההגעלה בתוך מעת לעת לתשמישן. אבל אחר כך – לית לן בה. וכן המנהג להגעיל ביחד, מפני שאנו מגעילין זמן רב אחר תשמישן. וגם אנו מגעילין קודם זמן איסור חמץ.
לה הנפה צריך לדקדק בה מאוד, לנקותה מפתיתי החמץ הנדבק בה, ונסרך ונדבק בנקבי אריגת הנפה ובעץ שבה, וישפשפו אותה במים יפה יפה. והוא הדין לכל שאר כלי הלישה, שהשפשוף בהם עיקר גדול. ואם באו מים על הנפה, אפילו על מקצתה – אין לה תקנה להשתמש בה בפסח (שם סעיף קטן לד). ולא ירקדו קמח פסח עליה, ואפילו אין שם נפה חדשה, ומוטב שלא ירקדו כלל (שם). ונהגו שלא להשתמש בנפה אפילו על ידי הגעלה, ואין לשנות. וכן בכל כיוצא בזה, כגון הכלי שקורין רי"ב אייזי"ן, דלפעמים מפררין עליו לחם, או גוררין בו תמכא שקורין קרי"ן, שחתכוהו בסכין של חמץ ונשאר בתוכו משהו חמץ. ואם גררו בו בפסח – אפילו בדיעבד יש לאסור. אך אם גררו בערב פסח – מותר, דבטל בששים (שם סעיף קטן לה). ויראה לי דברי"ב אייזי"ן שלנו, שאין גוררין עליה רק תמכא, וגוררין התמכא נקי מכל דבר, וכשחותכין אותו חותכין בסכין נקי – גם בפסח עצמו יש להתיר, כשגררו תמכא של פסח על רי"ב אייזי"ן של חמץ.
לו ודע דבמה שכתבנו, דמוטב שלא ירקד הקמח מלרקד על נפה של חמץ, יש מי שחולק בזה ואומר דקמח פסח שלא רקדוהו – אסורה גם בדיעבד, מטעם שכמה פעמים מצאו חטים שבורים בתוך הקמח (ח"י סעיף קטן נא). ודברים תמוהים הם, דמה בכך? דלהדיא כתב הטור בסימן תסז דאין בזה שום חשש, דאם העיסה לא נתחמצה – כל שכן החיטה. והטור אינו חושש שם רק שמא בא החיטה מהמים, עיין שם. אבל כשהוא מהקמח – פשיטא דלאו כלום הוא (מק"ח סעיף קטן ט). אמנם אם עבר וניפה אפילו בפסח – מותר בדיעבד אם לא שבא עליה מים. וקודם הפסח אפילו בכי האי גוונא מותר בדיעבד (שם), דכבר נתבטל.
לז וכן סלים שמשתמשים בהם חמץ – דינו כנפה. אבל שקים ישינים – נוהגין בהן היתר על ידי כיבוס. וצריך להתיר כל התפירות שבהן קודם הכיבוס. ויש מי שאומר דאפילו מתיר התפירות – לא מהני כיבוס, דהחמץ נדבק בו, ואי אפשר שלא ישאר בתוכו משהו חמץ (ב"ח). ובתרומת הדשן (סימן קמז) כתב מפורש להקל, ורק צריך שיגרור היטב מקומות היבישים שבהשקים (מגן אברהם סעיף קטן לו). וכל שכן לדידן, שאופים הכל קודם הפסח, דאין בזה שום חשש. ורק הכיבוס צריך להיות כיבוס גמור, ולא הדחה בעלמא. ובדיעבד אין לאסור גם בהדחה, כיון דהאיסור צונן (שם). וכן המפות שעושים עליהם המצות – אסור לעשות עליהם פעם אחרת, מפני הבצק הנדבק בהם (שם). ואין המנהג אצלינו לערוך מצות על מפות, ורק יש שעורכין מצה שמורה על הנייר. וגם כן אין לעשות על כל נייר רק מצה אחת, מפני שנדבק הרבה. ויותר טוב לערוך על שולחן של עץ חלק שאינו נדבק, ואם נדבק נגרר בקל. וכל שכן אם עורכין על ברזל – מה טוב. ויש שעורכין על מין ברזל שקורין בלע"ך, וזהו טוב וישר, רק שיהא דבוק במסמרים אל השולחן. דאם לא כן מנדנד כה וכה, ואינו טוב לעריכת המצה. ויש שעושין כן, ותבוא עליהם ברכה.
לח וכתב רבינו הרמ"א בסעיף יח דלהכיס של הריחיים – לא מהני הגעלה, עיין שם. ונראה דכוונתו לכיס של ברזל ומנוקב שקורין שעטק"א, שדרך שם יורד הקמח. והכיס של משי נוהגין להסירו ולחתוך התפירות, ומכבסין ומנקין אותו, ותופרין אותו מחדש. ושארי הדברים שיש שם התיבות וכיוצא בהם – מנקין אותן היטב היטב. והטחינה ראשונה מניחים עד לאחר הפסח. ועכשיו בריחיים של קיטור צריך זהירות יתירה, מפני שיש בשם הרבה חמימות מהקיטור, וצריך ליזהר שלא יעלה הזיעה שם. ואין זה במקומינו, ואיני בקי בהם ובשמותיהן. וכתב אחד מן הגדולים (ק"נ פ"ב אות קכ"ה) שבפראג תקנו להסיר הכיסוי העליון, מפני שעל ידי הכיסוי נתרבה זיעה ובא לידי חימוץ, עיין שם.
לט כתב רבינו הבית יוסף בסעיף יט: הרחת שקורין פאל"ה או שויבי"ל או לאפעט"א, שעליה נותנים הכיכרות להושיבם בתנור – יש אומרים שאין מועיל לה הגעלה, וצריך לקנות חדשה. עד כאן לשונו, לפי שזה מקרי תשמישו על ידי האור וצריך ליבון, ושל עץ שאי אפשר בליבון – אינה ניתרת בהגעלה. ורחת של מצה שהצניעה לשנה אחרת – אינה צריכה כלום. רק יזהרו לנקרה היטב, ולראות אם ניקרוה כראוי. ויש נוהגין להגעילה לשנה האחרת ויש למנעם, דעל ידי זה אין משגיחין בניקורה כראוי. ועוד: דהרואה יאמר שמגעיל רחת של חמץ, ויעשה גם הוא כן (ט"ז סעיף קטן כא). וכן בכל כלי פסח שמצניעים לפסח הבא – אינם צריכים כלום.
מ ויש מי שאומר שלשנה הבאה צריכה הגעלה, שמא נדבק בה קצת חמץ (מגן אברהם סעיף קטן לז). ויותר נראה דעה ראשונה שאינה צריכה (ח"י סעיף קטן נד). ורחת חמץ לא מהני אפילו קליפה עם הגעלה (מגן אברהם שם). ומעשה שהכניסו מצה ברחת של חמץ, והתירו על ידי קליפה אפילו כשהוציאוה חמה (שם ממהר"מ מרוטנבורג), דהא אפילו חמץ ממש שנגע במצה חם בחם – די בנטילת מקום, וכל שכן בבלוע וכשאינו בן יומו. ומובן ממילא שבמצות שלנו שהם דקים – אי אפשר לקולפם. ונראה לי דאם אפו בו מצה אחת או שני מצות – לא יאכלו אותם בפסח. אבל אם אפו בה מצות הרבה – מותרים כל המצות, כיון שהיא יבישה ואינו בת יומא. וקודם הפסח אין שום טעם לאוסרם, והאוסר מאבד ממונם של ישראל בחינם. ובפרט אצלינו שרק רודין מהתנור ברחת. אבל להושיב בתנור נותנין על מקלות, והרדייה הוא כרגע – מותר בלי שום פקפוק. ופשיטא דבמצה כפולה ונפוחה שזהו חומרא בעלמא אם רדו אותה ברחת, שלא נאסרה הרחת. (עיין מגן אברהם שם, דאם רדו בו מצה חמוצה ממש – אסור לרדות בו עוד. ואם רדו – אסורים. ואם נתערבו בהקודמים – נתבטלו, עיין שם. דחד בתרי בטל ביבש ביבש. ואפילו להאוסרים בסימן תמז מודים בזה, שהאיסור בלוע ומעט. וכוונת האפי רברבי כהאליה רבה, שנתערבו בהקודמות. ולחינם תמה עליו המגן אברהם, עיין שם ובח"י. ודייק ותמצא קל.)
מא השולחנות והתיבות שמצניעין בהן חמץ, והספסלים שמעמידין עליהם הקדרות, וכן שולחן של הקוכני"א שמעמידין קדרות חמין מדינא – אינם צריכים הגעלה, שהרי הקדירה מפסקת בין החמץ והמקום שעומד עליו הקדירה, ואינו בולע כלל (ח"י סעיף קטן נה). אלא שחששו שמא נשפך על המקום מרק של חמץ, ולכן נהגו לערות עליהם רותחין מכלי ראשון. ועכשיו נהגו גם להעביר אבן מלובנת שקורין קאסע"ר שטיי"ן, ואין הכרח לזה. (ואינו צריך להניח דפין על השולחנות. ומהרי"ל כתב להציע סמרטוטין עליהם לאחר הגעלה, דשמא יש קצת חמץ בעין, כמו שכתב המגן אברהם סעיף קטן לח, עיין שם. ועכשיו מנקין וגוררין וחוטטין, ואין צורך לזה.)
מב כל הכלים, אפילו של חרס, שנשתמש בהם חמץ בצונן – מותר להשתמש בהם מצה אפילו בחמין. לפיכך תיבות ומגדלים שמניחין בהם לחם חמץ – מותר להשתמש שם מצה אפילו בחמין, בלא שום הכשר. ומכל מקום צריכין לרחוץ בצונן, ולנקות ולגרר ולחטט, דוודאי יש שם פירורי חמץ. וכשמנקין אותן כראוי – מותר להניח שם אפילו חמין; חוץ מבית שאור, והוא הכלי שעושין בו שאור לחמץ העיסה, ובית חרוסת, והיינו שנותנים שם דברים חריפים עם החמץ. שאף על פי שלא נשתמש בהם חמץ אלא בצונן – אסור להשתמש בהם מצה בחמין. אבל בצונן להניח בהם מצה אפויה – מותר. וזהו דרך עראי. אבל דרך קביעות – אסור, שלא יבוא להשתמש בחמין. ואפילו דרך עראי אין ראוי לכתחילה, וכמו שכתבתי בסעיף יא, עיין שם.
מג לדעת הטור ושולחן ערוך סעיף כב מועיל הגעלה לבית שאור ולבית חרוסת, שבוודאי ההגעלה תפלטם, אף על פי שחימוצם חד וקשה, כיון שבליעתן בצונן. וזהו דעת הר"י והרא"ש. אבל דעת רש"י וגדולי דורו – היו אוסרין אף בהגעלה, שכיון שחימוצו תמידית, וחד וקשה – לא תפלטם ההגעלה, אלא ליבון אם היו של מתכות. והכי נהוג עלמא. והאידנא נהגינן שלא להשתמש בכל מיני כלי חרס ישנים אפילו בצונן, ומצניעין אותם לגמרי עד אחר הפסח. ואפילו כלי חרס טובים המצופים בחול וקצת אבר, וזכוכית שקורין פאליוו"א – אסורים לגמרי. וכל שכן בית שאור ובית חרוסת של חרס, שאסור להשתמש אפילו בצונן, ואפילו על ידי הגעלה. ויש טועים לומר דכלי חרס המצופה באבר – מועיל הגעלה. וטעות הוא, חדא דהציפוי דק, ועיקר הבלוע הוא בהחרס. ועוד: דהציפוי אינו באבר, רק מקצת אבר יש שם, והעיקר הוא חול וזכוכית (ומה שכתב במרדכי זהו בימיהם).
מד כתב רבינו הרמ"א בסעיף כב דתנור של בית החורף – דינו ככלי חרס, ואסור לשום שום דבר על התנור בפסח. עד כאן לשונו. כלומר: דבתוך התנור מועיל ההיסק והליבון, אבל ההיסק של תוכו לא יפליט החמץ שעל גביו. כמו תנורי בית החורף שבזמן הקודם שהיה מלמעלה מקום תשמיש וישיבה וקורין ליזאנק"א, וכל השנה מעמידים שם קדירות של חמץ חמים. ובוודאי אם ירצה ללבנה, כגון לשום עליה גחלים כמו שאנו עושין בקאכלע"ן, כמו שכתבתי בסעיף י – וודאי דמותר. אלא שאין דרך לעשות כן מפני גודל השטח, כמו שכתבתי שם. ושם נתבאר אם מהני טיח טיט, עיין שם.
מה ודע שיש מי שאוסר בדיעבד כשהעמידו בפסח קדירה חמה על תנור בית החורף או לתוך הקאכלי"ן, משום שלפעמים משתמשים שם בחמץ בעין, שמניחים שם חתיכת פת וקרעפלא"ך וכיוצא בהם (ב"ח ורבו). וחלקו עליו הגדולים, דזהו כמו שמבואר ביורה דעה סימן צו, כשנתנו קדירה חמה של בשר על מקום שאפו בו פלאדי"ן של גבינה, דמותר מפני שהקדירה מפסקת. והכא נמי כן הוא, דזהו כשני קדירות שנגעו זה בזה וודאי אם הניחו מצה על המקום הזה אסור, ולא בקדירה (ט"ז סעיף קטן כח, ומגן אברהם סעיף קטן מד, וח"י ומק"ח). ועיין מה שכתבתי בסעיף י.
מו כתב רבינו הבית יוסף בסעיף כג: כלי חרס המצופים בהיתוך זכוכית – דינם ככלי (זכוכית) [חרס]. עד כאן לשונו, וזהו כפאליוו"א שלנו. ורבינו הרמ"א כתב שיש מקומות שנהגו שלא להשתמש בכלי חרס גליזיר"ט אפילו חדשים, ואין להחמיר רק במקום המנהג. עד כאן לשונו. וטעם המנהג כתבו מפני שמחזקין אותן בסובין. ואף שנותנין אותן באור – אין נותנין אותן רק בתנור שהוסק, ולא בכבשונות. ועוד טעמים חלושים. ואצלינו אין המנהג הזה, וכל תשמישינו בכלי פאליוו"א, וכפי הידוע עשייתם עתה – אין בהם שום חשש כלל וכלל.
מז עוד כתב דכלי עץ המצופים בסממנים שקורין ברני"ס – דינם ככלי חרס. עד כאן לשונו. ולא נודע לנו מה זה. ורבינו הרמ"א כתב שיש מקומות שמחמירים שלא להשתמש בכלים צבועים, אפילו הן חדשים, וכן המחופין בבדיל. ואין להחמיר בזה רק במקום שנהגו בו איסור. עד כאן לשונו. וטעם המנהג: משום דחיישינן שמא ציפה כלים ישנים או צבען (מגן אברהם סעיף קטן מז). וכן כלים הצבועים בכרכום, או מה שקורין בלע"ך מעל"ט (שם וח"י סעיף קטן סה). ואצלינו משתמשים בפאליוו"א צבועים, דאין בהם חשש זה. וכל מה שיוצא מהפאברי"ק – הם חדשים. אבל כלי חרס המצופים בבדיל – וודאי דאין להשתמש, אך אינן מצויים אצלינו. וכתבו שיש מקומות שיהודי עומד בשעת המלאכה (באר היטב סעיף קטן נב ומק"ח).
מח כל כלי השתייה ששותין בהן מים או יין, בין צלוחיות בין כוסות – מותרים בשטיפה בעלמא, בין שהם של זכוכית, בין שהם של עץ, בין שהם של מתכות, בין שהם של חרס. ואף על פי שלפעמים נותנים בהם לחם חם, כיון שרוב תשמישן אינן אלא בצונן – סגי בשטיפה. שלא הלכו בכל כלי אלא אחר רוב תשמישו. מיהו יש מחמירים ומצריכים הגעלה, וכן נוהגים. וכשמשתמשים בהם שכר או יין שרוף – פשיטא שצריכים הגעלה. ואם כן אין זה רק בכלי עץ ובכלי מתכות, ופשוט הוא.
מט וכתב רבינו הבית יוסף בסעיף כו: כלי זכוכית אפילו מכניסן לקיום, ואפילו משתמש בהם בחמין – אין צריכין שום הכשר. ובשטיפה בעלמא סגי להו. עד כאן לשונו. ואף על גב דזכוכית ברייתן מן החול, מכל מקום כיון שהם חלקים מאוד לא בלעי. והכי קיימא לן ביורה דעה סימן קלה לענין יין נסך. ואף על גב דבשם בליעתן בצונן, מכל מקום גם בחמין לא בלעי. ואני מסתפק אפילו לדעה זו, דאלו שמכניסים בהם יין שרוף אם מקילין בהם? ונראה דאסורים, שהרי עינינו רואות שהריח שולט בהם אפילו אחר כך, ולכן צריכין עירוי שלושה ימים.
נ ורבינו הרמ"א חולק בזה, וזה לשונו: ויש מחמירים ואומרים דכלי זכוכית – אפילו הגעלה לא מהני להו. וכן המנהג באשכנז ובמדינות אלו. עד כאן לשונו. והטעם: דכיון דברייתן מחול – דינם ככלי חרס. ולפי זה גם עירוי אינו מועיל, דעירוי לא עדיף מהגעלה. ונראה דזה אינו אלא כשהשתמשו בהם בחמין, דאילו בצונן למה ביין נסך לא החמיר ביורה דעה שם? ולפי זה וודאי דכל כלי שתייה מזכוכית מהני עירוי שלושה ימים, דאלו שמשתמשין בחמין לא נכנס בהם חמץ. ואף אם אולי נכנס באקראי – לית לן בה. וכן אנו מורין הלכה למעשה. ואפילו כוסות של זכוכית ששותין בהם יין שרוף, כיון שאין התשמיש אלא לשעה קלה – לית לן בה. אבל הבקבוקים של זכוכית שמכניסים בהם יין שרוף – אין אנו מתירים בעירוי, דכיון שמכניסין בהם לקיום, ועומד בהם הרבה ימים, והוא חריף מאוד – לא דמי ליין נסך.
נא עוד כתב: וכן כלי כסף שיש בתוכו היתוך זכוכית שקורין גישמעלצ"ט – אין להגעילו. אבל מבחוץ אינו מזיק. עד כאן לשונו, משום דמבחוץ לא נכנס הבליעה בכל הכלי. אך לפי מה שכתבתי ביורה דעה סימן צב סבירא לן דהולכת בכל הכלי, אך בכאן כתבו עוד טעם, משום דכלים אלו אין משתמשין בהם בחמין (עיין מגן אברהם סעיף קטן נ). וכלים כאלו אינם ידועים לנו בימינו אלה.
נב בסעיף יג נתבאר דשפוד צריך ליבון. וזהו בשפוד שצלו עליו חמץ כמו פשטיד"א וכיוצא בו, דאם רק מה שצולין עליו בשר – אין בזה חמץ. ואפילו צלו בו בשר מלוח ממלח שלא נבדק, מה בכך? ואם היה בזה משהו חמץ – כבר נתבטל קודם הפסח, ולכל היותר די בהגעלה (ט"ז סעיף קטן ח). ואם צלו בו בשר ועופות בפסח, אפילו בלא שום הכשר – מותרין. מיהו אין להתיר רק בדיעבד, ולכתחילה צריך הכשר. ואצלינו הווילקע"ס שמעמידין בהם הקתדרות בתנור, ובהם מוציאין הקתדרות מהתנור – צריכים הגעלה, דכמה פעמים נשפך עליהן מן הקדרות. והידות של עצים התחובין בהן – אינם צריכים כלום, לפי שהם רחוקין מהקדירה. ומכל מקום נהגו לעשות חדשים. והווילקע"ס מלבנין באור. ודף שסותמין בו התנור – צריך הגעלה, או חדשה לגמרי. והברזות שבחבית של יין – מותר להשתמש בברזות שהיו ביין של חמץ. ונוהגין להדיחן, דשמא נטלוהו בידים שהיו מדובקים בחמץ. אבל ברזות של שכר ושל יין שרוף – צריכים חדשים או להגעילן, שהם קלטו ריח חזק של חמץ. וכן העצים שתוחבים בהם כלי שתייה שקורין פראבקע"ס – צריכין הדחה לשום אותה בכלי פסח. וכל הכיסויים דינם כן, שהרי אין בהם שום תשמיש כלל. אך כיסויים של שכר ושל יין שרוף צריכים הכשר או חדשים, שהם קלטו ריח חזק, ויש להחמיר בהם.
פרק קודםפרק הבא