יח בכור בזמן הזה, שאסור לשוחטו בלא מום, וצריכין בית דין להתירו, ואם שחטוהו קודם ההיתר בשרו אסור כמו שכתבתי ביורה דעה סימן שי, ולכן אם לא התירוהו קודם יום טוב – אסור להתירו ביום טוב, דהוי כדן את הדין. דוודאי לראות המום, ולחשב בלבו אם הוא מום אם לאו כדי להתירו לאחר יום טוב – מותר, דזהו הוראה בעלמא. אבל להתירו – הוה מתקן, וכדן את הדין. ולא לבד לכתחילה, אלא אף אם עברו והתירוהו ביום טוב – אסור לשוחטו, דהוי מוקצה. ומוקצה זו הוי כגרוגרות וצמוקים, שהרי לא היה ראוי כלל לאכילה מפני זה מרגע שנולד. ואף שבמעי אמו היה ראוי אגב אמו אם שחטוה, דכל זמן שלא יצא לאויר העולם אינו נתפס בקדושה, מכל מקום מיד כשנולד אקצייה מדעתו. ולכן אם נולד במומו, ועברו וראוהו ביום טוב – שוחטין על פיהם, מפני שהיה מוכן אגב אמו, כמו שכתבתי. וזהו כשנולד ביום טוב מבהמה העומדת לאכילה, וכלו לו חדשיו, דבין השמשות היה מוכן אגב אמו. ואף שאחר שנולד נתקצה – אין מוקצה לחצי שבת, דהקצאה הוי רק בין השמשות, כמו שכתבתי בסימן שח. וכן אם ראו המום מערב יום טוב, וראו שהוא מום שראוי לשחוט עליו, אף על פי שלא אמרו "מותר אתה לשחוט" – נסתלקה המוקצה מערב יום טוב. ואף על פי שעדיין יש להם לחקור אם נפל המום מעצמו, או שעשו בכוונה ואינו ניתר על ידי כך, כגון שהבכור ביד כהן שחשוד על הבכור, מכל מקום אין זה מעכב ההיתר. דאפילו אם היו שוחטין אותו קודם החקירה והדרישה – בזה גם כן היה מותר, כמו שכתבתי ביורה דעה שם סימן שיד, עיין שם.