ד איתא בגמרא שם: עד שליש – משלו, מכאן ואילך – משל הקדוש ברוך הוא. ופירש רש"י: עד שליש משלו – שאינו נפרע לו בחייו. מכאן ואילך משל הקדוש ברוך הוא – שיפרע לו הקדוש ברוך הוא בחייו. עד כאן לשונו. דאוכל פירות בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא (תוספות). וכתב רבינו הרמ"א: דמי שאין לו אתרוג, או שאר מצוה עוברת – אינו צריך לבזבז עליהם הון רב. וכמו שאמרו: המבזבז – אל יבזבז יותר מחומש, אפילו מצוה עוברת. ודווקא מצות עשה, אבל לא תעשה – יתן כל ממונו קודם שיעבור. עד כאן לשונו. ויש להסתפק אם כוונתו דעד חומש מחוייב לבזבז על המצוה. ואם כן, בגמרא שסיפרה על רבן גמליאל שנתן אלף זוז בעד אתרוג – להודיעך כמה מצות חביבות עליהם. ונאמר לפי זה דלרבן גמליאל היה אלף זוז יותר מחומש נכסיו, דאם לא כן – הרי היה מחוייב מדינא. והוא דבר תימא, שהיה נשיא ישראל ועשיר גדול. ולכן נראה לי דדוגמא בעלמא נקיט. וגם אין סברא שיתן חומש להמצוה, וממילא שלא יוכל ליתן צדקה כלל (ועיין ב"ח, ומגן אברהם סעיף קטן ז, וצריך עיון). ואם אין בידו אלא חמישה סלעים, וצריך לפדות בנו ולקנות אתרוג – יקנה אתרוג, דזו מצוה עוברת וזו אינה עוברת, ויפדנו בזמן אחר?ודע דביום טוב ראשון, אם במקום אחד יש לולב ולא מניין להתפלל, ובמקום אחר יש מניין ולא לולב – פשיטא שצריך לילך למקום הלולב (מגן אברהם ריש סימן תרנא). ואפילו ביום טוב שני, ובכל ימי החג, אם יכול להתפלל בעצמו – ילך למקום הלולב. רק אם אינו יכול להתפלל – ילך למקום שירצה, דשניהם דרבנן. אך אם אינו יכול לומר גם קריאת שמע – ילך למקום שמתפללין. ולא ביום ראשון, דחביבה מצוה בשעתה. (מה שכתב המגן אברהם ממעשה דבר קמצא, שמותר לעבור מפני האימה, עיין שם. וכוונתו להקרבן, שלא הניח רבי זכריה בן אבקולס – אין ראיה, דהתם הצלת כלל ישראל, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)