סימן קיב: איזה חמץ אסור להשהותו בפסח ואיזה מותר להשהותו
התוכן מוגש כאן ללימוד ואינו הוראה למעשה. השולחן ערוך פוסק לפי מנהג ספרד, הגהות הרמ"א לפי מנהג אשכנז, והקיצור נכתב לפי מנהג אשכנז. בשאלה מעשית פנו לרב.
א כָּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ תַּעֲרֹבֶת חָמֵץ, וַאֲפִלּוּ אֵין בּוֹ חָמֵץ בָּעַיִן, רַק הַטַּעַם מֵחָמֵץ, כְּגוֹן שֶׁהֵסִירוּ אֶת הֶחָמֵץ, מִכָּל מָקוֹם אָסוּר לְהַשְׁהוֹתוֹ בַּפֶּסַח. אֲבָל דָּבָר שֶׁלֹּא הָיָה בּוֹ חָמֵץ כְּלָל, אֶלָּא שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל בִּכְלֵי חָמֵץ, אֲפִלוּ הָיָה הַכְּלִי בֶּן יוֹמוֹ, אוֹ שֶׁנִּכְבַּשׁ בִּכְלִי חָמֵץ, מֻתָּר לְהַשְׁהוֹתוֹ בַּפֶּסַח. וְדַוְקָא שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל אוֹ נִכְבַּשׁ קֹדֶם הַפֶּסַח, אֲבָל אִם נִתְבַּשֵּׁל אוֹ נִכְבַּשׁ בַּפֶסַח בִּכְלִי חָמֵץ, חַיָּבִין לְבַעֲרוֹ.
ב תְּבוּאָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ גַּרְעִינִים צְמוּחִים אוֹ מְבֻקָּעִים, וַאֲפִלּוּ הֵם מְעֹרָבִים מְעַט בְּהַרְבֵּה. וְכֵן תְּבוּאָה שֶׁנָּפְלוּ עָלֶיהָ מַיִם אוֹ שֶׁרְחָצָהּ בְּמַיִם, אָסוּר לְהַשְׁהוֹתָהּ. וְכֵן כָּל הַדְּבָרִים שֶׁנַעֲשׂוּ מִתְּבוּאָה זוֹ, אָסוּר לְהַשְׁהוֹתָן. וּמִי שֶׁמּוֹכֵר לַחֲבֵרוֹ תְּבוּאָה שֶׁנִּתְלַחְלְחָה, צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ לוֹ שֶׁלֹּא יַשְׁהֶה אוֹתָהּ בַּפֶסַח. וּלְנָכְרִי אָסוּר לְמָכְרָהּ בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חֲשָׁשׁ שֶׁיִּמְכְּרֶנָּהּ הַנָּכְרִי לְיִשְֹרָאֵל וְיַשְׁהֶה אוֹתָהּ בַּפֶסַח.
ג בְּגָדִים שֶׁנִּתְכַּבְּסוּ וְנִתְקְנוּ בַּחֲלֵב חִטָּה (שטערק), מֻתָּר לְלָבְשָׁן בְּפֶסַח. אֲבָל אֵין לְהַצִּיעָן עַל הַשֻּׁלְחָן אִם יֵשׁ עֲלֵיהֶם אֵיזֶה מַמָּשׁוּת, שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ שֶׁיִּתְפָּרֵר מֵהֶם אֵיזֶה פֵּרוּר, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאָסוּר לָתֵת לְתוֹכָן קֶמַח שֶׁל פֶּסַח.
ד מֻתָּר לְדַבֵּק נְיָרוֹת בַּחַלּוֹן, אֲפִלּוּ בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם לַפֶּסַח, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא הֶחָמֵץ נִרְאֶה, דְּכֵיוָן שֶׁהַדֶּבֶק אֵינוֹ חָמֵץ גָּמוּר, וְגַם הוּא מְכֻסֶּה, לֹא הֶחְמִירו בּוֹ. אֲבָל אִם נִרְאֶה בַּחוּץ, אָסוּר. וְקֹדֶם שְׁלֹשִׁים יוֹם, בְּכָל עִנְיָן מֻתָּר.
ה דְּיוֹ שֶׁנִּתְבַּשְּׁלָה בְּשֵׁכָר קֹדֶם פֶּסַח, מֻתָּר לִכְתֹּב בָּהּ בְּחֹל הַמּוֹעֵד פֶּסַח, כֵּיוָן שֶׁנִּפְסְלָה מֵאֲכִילַת הַכֶּלֶב קֹדֶם הַפֶּסַח. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, שֶׁנִּפְסַל וְנִפְסַד הֶחָמֵץ לְגַמְרֵי קֹדֶם הַפֶּסַח, מֻתָּר בַּפֶסַח בַּהֲנָאָה וּבִשְׁהִיָּה. אֲבָל אֵינוֹ יְהוּדִי שֶׁבִּשֵּׁל בַּפֶּסַח דְּיוֹ בְּשֵׁכָר, אָסוּר לְיִשְֹרָאֵל בַּהֲנָאָה, מִשּׁוּם דְּחָמֵץ שֶׁל אֵינוֹ יְהוּדִי גַּם כֵּן אָסוּר לְיִשְֹרָאֵל בַּהֲנָאָה בַּפֶסַח (סִימָן תמ"ב ובחיי"א).
ו כָּל הַכֵּלִים שֶׁאֵינוֹ מַכְשִׁירָן לַפּסַח, צָרִיךְ לְשַׁפְשְׁפָן הֵיטֵב בְּעֶרֶב פֶּסַח קֹדֶם שָׁעָה שִׁשִּׁית וְלַהֲדִיחָן בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא יְהֵא חָמֵץ נִכָּר, וְיַצְנִיעֵם בְּמָקוֹם צָנוּעַ שֶׁאֵינוֹ רָגִיל לֵילֵךְ לְשָׁם בַּפֶּסַח. וְטוֹב לְסָגְרָם בְּחֶדֶר מְיֻחָד וּלְהַצְנִיעַ אֶת הַמַּפְתֵּחַ עַד לְאַחַר הַפֶּסַח (תנ"א).