דיני מצוות הלוואה

סימן קעט: דיני מצוות הלוואה

התוכן מוגש כאן ללימוד ואינו הוראה למעשה. השולחן ערוך פוסק לפי מנהג ספרד, הגהות הרמ"א לפי מנהג אשכנז, והקיצור נכתב לפי מנהג אשכנז. בשאלה מעשית פנו לרב.

א מִצְוַת עֲשֵׂה לְהַלְווֹת לַעֲנִיֵי יִשְֹרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר, אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ וְגוֹ'. וְאַף עַל גַּב דִּכְתִיב אִם, קִבְּלוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, דְּאִם זֶה, אֵינוֹ רְשׁוּת אֶלָּא חוֹבָה. הָכִי אָמְרִינָן בִּמְכִלְתָּא, אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי, חוֹבָה. אַתָּה אוֹמֵר חוֹבָה, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא רְשׁוּת (מִדִּכְתִיב אִם), תַּלְמוּד לוֹמַר, הַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנוּ, חוֹבָה וְלֹא רְשׁוּת. וְהָא דִכְתִיב בִּלְשׁוֹן אִם, פֵּרוּשׁוֹ, אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה, אֶת עַמִּי תַּלְוֵהוּ וְלֹא לַגּוֹי. וּלְאֵיזֶה מֵעַמִּי, לְאוֹתוֹ שֶׁעִמָּךְ. מִכָּאן אָמְרוּ, עָנִי שֶׁהוּא קְרוֹבוֹ, קוֹדֶם לַעֲנִיִּים אֲחֵרִים. וַעֲנִיֵי עִירוֹ, קֹדְמִים לַעֲנִיֵי עִיר אַחֶרֶת. וּגְדוֹלָה מִצְוַת הַלְוָאָה לְעָנִי, יוֹתֵר מִמִצְוַת צְדָקָה לְעָנִי הַשּׁוֹאֵל, שֶׁזֶה כְּבָר נִצְרַךְ לִשְׁאֹל, וְזֶה עֲדַיִן לֹא הִגִּיעַ לְמִדָּה זוֹ. וְהַתּוֹרָה הִקְפִּידָה עַל מִי שֶׁהוּא נִמְנָע מִלְּהַלְווֹת לְעָנִי, שֶׁנֶּאֱמַר, וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְגוֹ'. וְהַמַּלְוֵה לְעָנִי בִּשְׁעַת דָּחֳקוֹ, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר, אָז תִּקְרָא וה' יַעֲנֶה.

ב אֲפִלּוּ עָשִׁיר, אִם צָרִיךְ לִלְווֹת, מִצְוָה לְהַלְווֹת לוֹ וּלְהַנּוֹתוֹ אַף בִּדְבָרִים וּלְיָעֳצוֹ עֵצָה הַהוֹגֶנֶת לוֹ.

ג אָסוּר לְהַלְווֹת בְּלֹא עֵדִים וַאֲפִלּוּ לְתַלְמִיד חָכָם, אֶלָּא אִם כֵּן מַלְוֵהוּ עַל הַמַּשְׁכּוֹן. וְהַמַּלְוֵה בִּשְׁטָר, מְשֻׁבָּח יוֹתֵר.

ד אָסוּר לִנְגֹּשׂ אֶת הַלֹּוֶה כְּשֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁאֵין לוֹ לִפְרֹעַ. וַאֲפִלּוּ לַעֲבוֹר לְפָנָיו, אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִכְלָם בִּרְאוֹתוֹ לַמַּלְוֶה וְאֵין יָדוֹ מַשֶׂגֶת לִפְרֹעַ, וְעַל זֶה נֶאֱמַר, לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנשֶׁה.

ה וּכְשֵׁם שֶׁאָסוּר לַמַּלְוֶה לִנְגֹּשׂ אֶת הַלֹּוֶה, כָּךְ אָסוּר לַלֹּוֶה לִכְבּוֹשׁ מָמוֹן חֲבֵרוֹ שֶׁבְּיָדוֹ וְלוֹמַר לוֹ, לֵךְ וָשׁוּב, כְּשֶׁיֵשׁ לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, אַל תֹּאמַר לְרֵעֲךָ לֵךְ וָשׁוּב.

ו אָסוּר לַלֹּוֶה לִקַּח אֶת הַהַלְוָאָה וּלְהוֹצִיאָהּ שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ עַד שֶׁתּוּכַל לְהֵאָבֵד וְלֹא יִמְצָא הַמַּלְוֵה מִמַּה לִּגְבּוֹת, וַאֲפִלּוּ אִם הַמַּלְוֵה הוּא עָשִׁיר גָדוֹל. וְהָעוֹשֶׂה כֵּן, נִקְרָא רָשָׁע, שֶׁנֶּאֶמַר, לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם. וְצִוּוּ חֲכָמִים, יְהִי מָמוֹן חֲבֵרְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָךְ. וּכְשֶׁהַמַּלְוֵה מַכִּיר אֶת הַלֹּוֶה שֶׁהוּא בַּעַל מִדָּה זֹאת שֶׁלֹּא לְהַשְׁגִּיחַ עַל מָמוֹן אֲחֵרִים, מוּטָב שֶׁלֹּא לְהַלְווֹת לוֹ, מִמַּה שֶׁיַלְוֵהוּ וְיִצְטָרֵךְ לְנָגְשׂוֹ אַחַר כָּךְ וְיַעֲבוֹר בְּכָל פַּעַם מִשּׁוּם לֹא תִהְיֶה לוֹ כְנשֶׁה.

ז הַמַּלְוֶה עַל הַמַּשְׁכּוֹן, צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמוֹ רִבִּית. וְאִם הִלְוָה לְעָנִי עַל מָרָא וְקַרְדֹּם וְכַיוֹצֵא בוֹ, שֶׁשְׂכָרוֹ מְרֻבָּה וְאֵינוֹ נִפְחָת אֶלָּא מְעַט, יָכוֹל לְהַשְׂכִּירוֹ אַף בְּלִי נְטִילַת רְשׁוּת מֵהַלֹּוֶה, וּלְנַכּוֹת לוֹ דְמֵי הַשְּׂכִירוּת בְּחוֹבוֹ, דְמִסְּתָמָא נִיחָא לֵהּ לַלֹּוֶה בְּכָךְ. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּדַוְקָא לַאֲחֵרִים יָכוֹל לְהַשְׂכִּירוֹ, אֲבָל לֹא לְעַצְמוֹ, שֶלֹּא יַחְשְׁדוּהוּ דְמִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ בְּחִנָם, רַק בִּשְׁבִיל הַהַלְוָאָה.

ח אִם רוֹצֶה הַמַּלְוֵה לָקַחַת מַשְִׁכּוֹן מִן הַלֹּוֶה שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַלְוָאָה אֶלָּא אַחַר כָּךְ, לֹא יַעֲשֶׂה כִּי אִם עַל פִּי בֵּית דִין.

ט לְעוֹלָם יַרְחִיק אָדָם אֶת עַצְמוֹ מִן הָעֲרֵבוּת וּמִן הַפִּקְדוֹנוֹת בְּכָל מַה דְּאֶפְשָׁר.

י מִי שֶׁיֵשׁ לוֹ שְׁטַר חוֹב עַל חֲבֵרוֹ, וְהַשְׁטָר בָּלָה וְהוֹלֵךְ לְהִמָּחֵק, יָבוֹא לִבֵית דִּין וְיַעֲשׂוּ לוֹ קִיּוּם.

יא אָסוּר לְהַשְׁהוֹת שְׁטָר פָּרוּעַ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, וְאַל תַּשְׁכֵּן בְּאֹהָלֶיךָ עַוְלָה.

יב כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ לִזָּהֵר בִּשְׁמִירַת פִּקָּדוֹן, כָּךְ צָרִיךְ לִזָּהֵר בִּשְׁמִירַת הַמַּשְׁכּוֹן בְּיוֹתֵר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמוֹ שׁוֹמֵר שָׂכָר עַל הַמַּשְׁכּוֹן. וּכְשֵׁם שֶׁהַנִּפְקָד אֵינוֹ רַשַׁאי לִמְסֹר אֶת הַפִּקָּדוֹן לְאַחֵר לְשָׁמְרוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִתְבָּאֵר בְּסִימָן קפח, כָּךְ אֵין הַמַּלְוֵה רַשַּׁאי לְהַפְקִיד אֶת הַמַּשְׁכּוֹן בְּיַד אַחֵר אוֹ לְמַשְׁכְּנוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעַת הַבְּעָלִים.

יג הַמַּלְוֵה אֶת חֲבֵרוֹ עַל הַמַּשְׁכּוֹן, שֶׁאִם לֹא יִפְרָעֶנּוּ לִזְמַן פְּלוֹנִי, יְהֵא הַמַּשְׁכּוֹן חָלוּט לוֹ, יִזָּהֵר לוֹמַר לוֹ בִּשְׁעַת הַלְוָאָה, אִם לֹא תִפְדֶה אוֹתוֹ עַד זְמַן פְּלוּנִי, יְהֵא קָנוּי לִי מֵעַכְשָׁו.

יד מִי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁחַיָּב לַחֲבֵרוֹ, וַחֲבֵרוֹ אוֹמֵר לוֹ, וַדַּאי לִי שֶׁאֵינְךָ חַיָב לִי, פָּטוּר מִלְשַׁלֵּם לוֹ, שֶהֲרֵי מָחַל לוֹ.

טו לֹוֶה שֶׁבָּא לִפְרוֹעַ לַמַּלְוֶה עַל יְדֵי שְּׁלִיחַ, מִיָד כְּשֶׁמָּסַר אֶת הַמָּעוֹת לִידֵי הַשְּׁלִיחַ, זָכָה הַשְּׁלִיחַ בַּמָּעוֹת עֲבוּר הַמַּלְוֶה, וּכְשֶׁהַלֹּוֶה מִתְחָרֵט וְרוֹצֶה לְקַחְתָּן מִיַּד הַשְּׁלִיחַ וְשְׁיִפְרַע לוֹ אַחַר כָּךְ, אָסוּר מִשּׁוּם דַּהֲוֵי לֵהּ שֶׁלֹּא מִדַּעַת, וְגַם עַל הַשְּׁלִיחַ יֵשׁ אִסּוּר לְהַחֲזִירָן לַלֹּוֶה.

פרק קודם פרק הבא