טז אם עשה מלאכת ישראל בשבת והביא לו בשבת, אם לא קצץ - וודאי שאסור להישראל ללובשו או להשתמש בו בשבת, דכיון דלא קצץ - יכול להיות שאינו עושה על דעת עצמו אלא על דעת דישראל, ונמצא שנהנה ממלאכת שבת. אבל בקצץ - מותר ללבוש ולהשתמש, דוודאי אדעתא דנפשיה עביד. ומשום מוקצה או נולד - ליכא, דהא הדבר היה מקודם אלא שהוא תקנו, וכל שגמרו בידי אדם - ליכא מוקצה, כמו שיתבאר בדיני מוקצה ונולד. אבל יש אוסרין ללבשו ולהשתמש בו כל שידוע שגמרו בשבת, דעל כל פנים נהנה ממלאכת שבת, וצריך להמתין לערב בכדי שיעשו, וביום טוב כשנעשה ביום ראשון - מותר בשני, ויתבאר בסימן תקט"ו. והעיקר כדיעה ראשונה, ולכן אם אינו נחוץ לזה - יש להחמיר כהיש אומרים, אבל אם נחוץ לזה - מותר. וכל שכן אם אינו ידוע בבירור שנגמר בשבת - מותר בכל עניין, וכן אם עיקר החפץ נגמר מקודם ורק שתקנו והחליקו בשבת - גם כן מותר בכל עניין. (מג"א סקי"ג)ודע, דכל זה כשהביא לו האינו יהודי לביתו. אבל לישלח ליקח מבית האומן - אסור בכל עניין, דאין לוקחין כלים מבית האומן אפילו בחול המועד, כמ"ש בסימן תקל"ד, וכל שכן בשבת ויום טוב, ואפילו על ידי אינו יהודי אסור להביאו. (שם סקי"ד)וכתב רבינו הרמ"א בסוף סעיף ד', דכל זה הוא בכלים שעשה להישראל. (כלומר שהישראל נתן לו הסחורה) אבל אינו יהודי שעושה מנעלים (משלו) על המקח - מותר לישראל המכירו לילך וליקח ממנו בשבת ולנועלם, ובלבד שלא יקצוץ לו דמי המקח עכ"ל. וזהו בעיר שרובם אינם יהודים, אבל ברובם יהודים - אסור, שהרי עושה למענם, והוי כהדליק את הנר לצורך ישראל, שאסור להישראל להשתמש לאורו, כמ"ש בסימן רע"ו. אמנם יש מי שחולק לגמרי על רבינו הרמ"א, וסבירא ליה דלילך לביתו ליקח ממנו בשבת - אסור בכל עניין, אלא אם כן הביא לבית הישראל, (שם סקט"ו) וכן נראה עיקר.