Aruch HaShulchan, Orach Chayim Siman 254

Siman 254

Presented here for study, not as a practical ruling. The Shulchan Aruch rules by Sephardi custom, the Rema's glosses by Ashkenazi custom, and the Kitzur follows Ashkenazi custom. For a practical question, ask your rabbi.

English not available yet

א בסימן הקודם סעיף ח' נתבאר דהשה(י)ה שאסרו חכמים סמוך לערב מטעם שמא יחתה בגחלים - אינו אלא בתבשיל שראוי לערב, והיינו שכבר התחיל להתבשל. אבל תבשיל חי, שעד הערב לא יתבשל והוא על למחר - מותר להשהותו, משום דעד מחר יש הרבה זמן, ולא אתי לחתויי ע"ש. אמנם זהו בתבשיל המתבשל בקדירה, ואפילו צלי שבקדרה, וקורין לה 'צלי קדר', והיינו שנצלה בלא מים - מכל מקום כיון שבקדרה הוא צריך הרבה זמן לבישולו. אבל הצולה צלי אצל האש שלא בקדרה, אלא מניחו אצל האש או על גבי גחלים דממהר להתבשל - אסור אפילו חי, עד שיהא שהות לה(י)צלה מבעוד יום. וזהו ששנו חכמים במשנה: (י"ט:) "אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום". האמנם לא בעינן צלייה בשלימות, אלא כמאכל בן דרוסאי, שליש או חצי בישול, דקיימא לן כחנניא דאמר: "כל שהוא כמאכל בן דרוסאי - מותר לשהותו על גבי כירה, ואף על פי שאינה גרופה וקטומה. (גמרא כ'.)ואף על פי ששיטת הרמב"ם הוא דלא כחנניא, כמ"ש בסימן הקודם, זהו לעניין השה(י)ה, אבל בצלי - פסק כחנניא. ואף שברמב"ם פרק ג' דין ט"ז כתב לשון: "כדי שיצולו מבעוד יום ויהיו ראויין לאכילה" ע"ש, אמנם בהכרח שכוונתו עד כמאכל בן דרוסאי, כמ"ש המגיד משנה, ויש לזה הכרח בגמרא. (שהרי רב ריש כירה פסק מצטמק ויפה לו - אסור, וזהו דלא כחנניא, ושם אמר רב: 'כדי שיצולו כמאכל בן דרוסאי', וזהו כוונת הרמ"ך שהביא שם הכ"מ ע"ש. ועיין תוספות ל"ז. ד"ה 'אא"ב' שכתבו דרב דלא כחנניא מביצה ע"ש. וצע"ג, הא רב על משנה דבשר בצל וביצה אומר כמאכל בן דרוסאי, וצריך לומר דביצה שעל גחלים אינו מצטמק ויפה לו, וזהו דעת הרמב"ם דאוסר מצטמק ויפה לו, והתיר בביצה. ובעל כורחנו כן הוא דבכירה ל"ח.: "ביצים מצומקות שנשתהו על גבי כירה - הוי מצטמק ויפה לו" ע"ש, ולא בנ(י)צלו על גחלים, ואם כן דברי התוספות צע"ג ודו"ק)
ב וזה לשון הטור: "אף על פי שבשר חי מותר לשהותו - הני מילי בקדירה שאינה ממהרת להתבשל, והסיח דעתו ממנו עד למחר, ולא חיישינן שמא יחתה. אבל בצלי שאצל האש - אפילו חי אסור להניחו סמוך לחשיכה, שממהר לצלות ואפשר לו לצלות שיהא ראוי בעוד לילה, ולא מסיח דעתו מיניה ואתי לחתויי. ואם הוא בתנור טוח בטיט - מותר אפילו בבשר עז, שאין הרוח קשה לו ולא חיישינן שמא יפתח ויחתה, כיון שהוא טוח בטיט. (כדפירש רש"י דף י"ח: ד"ה 'וטוחה' דכולי האי לא טרח ומידכר ע"ש) וגדי שהרוח קשה לו - אפילו אינו טוח מותר, דלא חיישינן שמא יפתח ויחתה, כיון שהרוח קשה לו, וכגון שהוא מנותח לאברים, שאז הרוח קשה לו. אבל אם הוא שלם, או עז אפילו מנותח לאברים, שאין הרוח קשה להם, אם אין התנור טוח בטיט - אסור" עכ"ל.
ג והנה לפי דעת הטור, כל שטוח פי התנור - מותר הכל אפילו תבשילין שבקדרות, כיון דהטעם הוא דיזכור עד שיסיר הטיח. וזהו הטעם שנהגו אצלינו לטוח פי התנור סמוך לערב, וכמ"ש בסימן הקודם סעיף כ"ז ע"ש. וזהו קולא לדעת הטור, מה שאין כן לדעת הרמב"ם כמו שיתבאר. אמנם לעניין בשר גדי הוא מחמיר, שלדעתו ההיתר בבשר גדי הוא מפני שהרוח קשה לו, ולפי זה אין ההיתר אלא כשנצלה בתוך התנור והתנור מכוסה. אבל כשאין התנור מכוסה או שנצלה על גבי גחלים לפני התנור - אין בזה היתר, ולא כן הוא דעת הרמב"ם כמו שנבאר בס"ד.
ד וזה לשון הרמב"ם בפרק ג' דין י"ג: "תנור שניתן לתוכו בשר מבעוד יום ושהה אותו בשבת, אם בשר גדי הוא וכיוצא בו - מותר, שאם יחתה בגחלים יתחרך הבשר, שאין צריך אלא חמימות האש בלבד. ואם בשר עז או בשר שור הוא - אסור, שמא יחתה בגחלים לבשלו. ואם טח פי התנור בטיט - מותר, שאם בא לפתוח התנור ולחתות, תכנס הרוח ויתקשה הבשר ויפסד, ויצטנן התנור ויפסיד הבשר, וכן כל דבר שהרוח מפסדת אותו - אין גוזרין עליו שמא יגל[י]הו ויחתה… ואם נתן גדי שלם לתוך התנור - הרי הוא כבשר עז או בשר שור, ואסור לשהות שמא יחתה, אלא אם כן טח התנור וכו' עכ"ל. הרי שלא כתב טעם הטיח משום דעד שיגלה יזכור, אלא מפני הרוח שיקלקל הבשר. ולפי זה בתבשילין שבקדירה - לא מהני טיח התנור, אלא אם כן נאמר דגם הם יתקלקלו על ידי הרוח. ובבשר גדי כתב הטעם: שיתחרך הבשר, אם כן גם כשהתנור מגולה או כשנצלה סמוך לתנור - מותר.
ה וזהו כוונת רבינו הרמ"א, שאחרי דברי רבינו הב"י שהם כדברי הרמב"ם כתב וזה לשונו: "ויש מחמירין וסוברין דבתנור טוח בטיט - הכל שרי, ועל גבי האש שהוא מגולה - הכל אסור, ובתנור שפיו מכוסה אלא שאינו טוח בטיט - אז יש לחלק בין גדי ועוף (שדינו כגדי), ושאר בשר כדרך שנתבאר, והכי נהוג כסברא זו" עכ"ל, וזהו שיטת הטור. וזה שכתב שיש מחמירין, כוונתו לעניין כשהם על האש שהוא מגולה, דלרמב"ם - מותר מטעם שיתחרך, ולהטור - אסור. אבל לעניין טיח התנור, אדרבא הטור לקולא. וזהו שכתב: "והכי נהוג", כלומר לטוח פי התנור, וכמ"ש בסימן הקודם סעיף כ"ז. ואין חילוק בצלי בין אם הוא חי לגמרי ובין נתבשל קצת, דבמקום שמותר - מותר לגמרי, ובמקום שאסור - אסור לגמרי ואפילו הגיע למאכל בן דרוסאי. (מג"א סק"ד) ודע, דשלם מיקרי כל זמן שהגוף שלם, אף על פי שאין עליו ראשו וכרעיו. וגדי - זהו בינקותה, ועז מיקרי כשנתגדלה, ועוף דומה לגדי, (ובגמרא הוזכר 'גדי וברחא', דהיינו איל, והפוסקים סוברים דעז דינה כאיל מפני ג(ו)דלה, או שמפרשים ברחא עז זכר, עיין בערוך ערך 'ברחא') ועיין בסעיף ח'.
ו וכתב הרמב"ם שם דין ט"ז: "אין צולין בשר ובצל וביצה על גבי האש, אלא כדי שיצולו מבעוד יום ויהיו ראויין לאכילה. (כמאכל בן דרוסאי) ואם נשארו אחרי כן על האש בשבת עד שיצולו הרבה - מותר, מפני שהוא מצטמק ורע לו, שאם יחתה יחרוך אותן, שעל גוף האש הם" עכ"ל. ולכאורה נראה דכאן אין כוונתו על בשר גדי, שהרי בשר גדי מותר בכל עניין, כמ"ש מקודם בסעיף ד'. וזה שכתב שם, דבשארי בשר אסור אם התנור אינו טוח בטיט - זהו כשלא הגיע מבעוד יום למאכל בן דרוסאי, אבל הגיע למאכל בן דרוסאי - מותר, כמו שמפרש כאן.
ז אבל מדברי רבינו הב"י בסעיף ב' לא נראה כן, שכתב: "אין צולין בצל וביצה או בשר על גבי גחלים אלא כדי שיצלה מבעוד יום משני צדדיו כמאכל בן דרוסאי, שהוא חצי בישולו, אפילו הוא בשר גדי, דכיון שהניחו על גבי גחלים - אינו חושש אלא שיצלה מהרה, ואף על פי שיתחרך, הלכך חיישינן שמא יחתה. אבל כשנצלה כמאכל בן דרוסאי - לא חיישינן שמא אתי לחתויי, אפילו אם הוא בשר שור, שמאחר שהוא ראוי לאכילה, למה יחתה להפסידו" עכ"ל. ולדבריו בדין הקודם מיירי שהצלייה הוא בתנור שלא על גבי הגחלים, ולכן בשר גדי מותר מטעם שנתבאר, דאין צריך אלא חימום קל. אבל בהנחה על גבי הגחלים, או סמוך להם ממש דהוי כעל גבה, שהחום חזק ביותר ובעל כורחו שאינו חושש לחירוך, דאם היה חושש לא היה עושה כן - ולפיכך אסור אף בבשר גדי. וכנגד זה בדין הקודם אסור אפילו הגיע למאכל בן דרוסאי, דכיון דאינו על הגחלים והחום רפה - יחוש שלא יתבשל, ואתי לחתויי. אבל בכאן על הגחלים, לא ישתגע לחתות אחר שהגיע למאכל בן דרוסאי אפילו בבשר שור, שהרי החיתוי הוא להפסידו. ודע, דעל הגחלים לא ממש, אלא אצל הגחלים, דאם לא כן האיך יטול הבשר מהגחלים, הא יכול לבא לידי כיבוי, או שימתין עד שיכבו הגחלים. (מג"א סק"ז)
ח אבל הטור בעל כורחנו לא סבירא ליה כן, שהרי גם בדין הקודם כתב 'צלי שאצל האש', כמ"ש בסעיף ב', ובדין זה לא כתב רק כלשון המשנה: "אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום כמאכל בן דרוסאי", ולא ביאר כלשון הרמב"ם - שמע מינה דהכל דין אחד הוא, וממילא דגם בדין הקודם אין האיסור רק בלא הגיע למאכל בן דרוסאי. ולפי זה יש תימא על רבינו הרמ"א שהבאנו בסעיף ה', שלא הזכיר קולא זו. (וזהו כוונת הט"ז ססק"א) ונראה דמשום דדברים אלו אינם מפורשים להדיא לא ברמב"ם ולא בטור, אף על גב דוודאי כן הוא, מכל מקום מדאינו מפורש כן להדיא - לא רצה להביא זה, ואולי גם לדינא הסכים בזה לרבינו הב"י, והסומך על הטור בעת הצורך לא הפסיד.
ט אם עבר או שכח ונצלה בשבת באיסור - אסור, כן פסק רבינו הב"י בסעיף ג' ולא חילק בין עבר במזיד ובין שכח בשוגג. ואף על גב דגבי שהייה בסימן הקודם חילק בכך בסעיף א', דבשכח לא מחמרינן בנתבשל כל צרכו אף במצטמק ויפה לו, כמו שבארנו שם סעיף כ"ז, והכא לשיטתו כדעת הרמב"ם בצלייה בתנור שלא אצל האש ואינה טוחה בטיט - אסור בכל עניין כמ"ש. והטעם נראה דאדרבא, בכאן אפילו בעבר אין כוונתו לאסור כשהגיע למאכל בן דרוסאי, וכל שכן בנתבשל כל צרכו, וקאי אדין דצולה בשר בצל וביצה, דהאיסור הוא רק עד מאכל בן דרוסאי כמו שנתבאר. ובנתן לתוך התנור, יש מי שאומר דבכל עניין אין אוסרין כשעבר או שכח, כיון שיש פוסקים שמתירים לגמרי כשהתנור מכוסה, אפילו כשאינה טוחה. (מג"א סקי"א, וכוונתו להפוסקים דהלכה כרב אשי דשרי ברחא ולא שריק, ע"ש בתוספות ורא"ש)
י פירות שנאכלים חיים - מותר ליתנם סביב הקדרה סמוך לגחלים, אף על פי שאי אפשר שיצלו קודם חשיכה, דכיון דראוים לאכלן חיים - הוה ליה כהגיע למאכל בן דרוסאי. ולא דמי לבצל שאסרנו, שהיא אינה טובה חיה כפירות חיים. ובאמת כל דבר שאין טוב לאכלן חיין כמבושלין, כמו תפוחי יער וכיוצא בהם - אסור אלא אם כן יגיעו מבעוד יום למאכל בן דרוסאי. ומיהו, אף שהתרנו בפירות, מכל מקום צריך ליזהר שאם היו מכוסים בכיסוי ונתגלו משחשיכה - שלא יחזור משחשיכה הכיסוי עליהם, ושלא להוסיף שום כיסוי משחשיכה, מפני דבזה ממהרים להתבשל - והוה כמבשל בשבת, ויש ליזהר בזה מאד, כי ההמון אינם תופסים זה לבישול. ופשיטא שבשבת אסור להניחם על התנור של חורף שהאינו יהודי יסיק אחר כך התנור מפני הצינה, (שם סקי"ד) וכמ"ש בסימן הקודם סעיף ל"ח. ועל ידי אינו יהודי - מותר בכהני גווני, כמ"ש שם סעיף ל"ז ע"ש.
יא שנו חכמים במשנה (י"ט:): "אין נותנין פת לתנור עם חשיכה ולא חררה על גבי גחלים - אלא כדי שיקרומו פניה מבעוד יום". ובקרמו פניה, דהיינו שיעלה על פני הלחם קרום וקליפה מחמת האש - די אף על פי דבתבשיל בעינן אף לשיטת רש"י ותוספות שיגיע למאכל בן דרוסאי, ולהרמב"ם גם זה לא מהני, כמ"ש בריש סימן הקודם, מכל מקום פת לא דמי לתבשיל ודי בקרימת פנים. והטעם איתא בירושלמי, דנשים זריזות הן בפת יותר מבתבשיל, כלומר דזהירות בפת שלא יתחרך, ולכן לא חיישינן לחיתוי. וזהו שכתב הרמב"ם שם: "אין נותנין פת… אלא כדי שיקרומו… ואם נשארו אחרי כן… שאם יחתה יפסיד אותן" עכ"ל. (ומפרשי הירושלמי פירשו פירוש זר ע"ש)
יב מיהו עיקר העניין תמוה, דמהמשנה מבואר דכדי שיקרומו פניה - מותר לכתחלה ליתן פת לתוך התנור, והאפייה תגמר בלילה. ואינו מובן מה יעשה בו בהוצאתו מן התנור, הא רדיית הפת אסור בשבת כמו שיתבאר, אם לא שנאמר שיניחנו בתנור עד מוצאי שבת, וזהו דוחק, דוודאי יתחרך כמובן. ואולי כיון דרדיית הפת אמרו חז"ל (קי"ז:) שהיא חכמה ואינה מלאכה, והתירו לפרקים כמו שיתבאר, לכן אם יראה שיתקלקל הפת אם ישאר עד מוצאי שבת - יכולים לומר לאינו יהודי לרדותו מן התנור, דאין זה שבות גמור, ועוד דשבות דשבות במקום פסידא - מותר.
יג והך קרימת פנים כתב הטור: "כדי שיקרומו פניה המדובקין בתנור או פניה שכנגד האש", ולשון הרמב"ם גם כן כעין זה ע"ש. ורבינו הב"י כתב על פת: "פנים המדובקין בתנור", ועל חררה: "פניה שכנגד האש" ע"ש, משום דסבירא ליה דבחד מינייהו סגי. ולכן בחררה שהפנים שכנגד האש ממהר להתבשל - כתב פנים שכנגד האש, ובפת יכול להיות שהדבוק בתנור ממהר להתבשל, אבל העיקר - דבחד מינייהו סגי, וכל שפורסה ואין החוטין נמשכין - קרוי קרימת פנים, וכן הוא לעניין מצה לקמן סימן תס"א. ויראה לי דקרימת פנים הוי מקודם הרבה, אלא דכשאין חוטין נמשכין - בוודאי בא לקרימת פנים. (ובהכרח לומר כן, דהא אין חוטין נמשכין ראוי קצת לאכילה, כדמוכח ממצה, ואם כן גם גבי תבשיל מותר כמאכל בן דרוסאי לשיטת רש"י ותוספות, ואם כן מה מחלק הירושלמי בין פת לתבשיל, אלא וודאי כמ"ש ודו"ק)
יד וכתב רבינו הרמ"א: "ופשטיד"א או פלאדי"ן - צריך שיקרומו פניה למעלה ולמטה, ויתבשל מה שבתוכה כמאכל בן דרוסאי" עכ"ל. ויש מי שתפס שחולק על רבינו הב"י, ואם כן הווה ליה לומר 'ויש אומרים'. (מג"א סקט"ז) ואינו כן, דדווקא בפת דק או בחררה די במצד אחד, ולא באלו שהן עבים, (הגר"א) ולפי זה בפת שלנו שהוא עב - גם רבינו הב"י מודה דצריך קרימת שני הצדדין. ולבד זה אין דמיון פלאדי"ן ופשטיד"א לפת, דכיון שהם ממולאים באמצע - אם כן העיסה העליונה והתחתונה שני עיסות הם, והוי כשני חררות, ובהכרח צריך למעלה ולמטה. (דגמ"ר) וגם מה שבתוכה צריך להתבשל כמאכל בן דרוסאי, ולא נאמר דבטילי לגבי עיסה, דלא שייך זה באיסורי שבת. וכל שידע שעדיין לא הגיע למאכל בן דרוסאי - יש לחוש שמא יחתה בגחלים. (כן נראה לי)
טו פשוט הוא דבפת וחררה וכדומה, אפילו נתנם חי בתנור סמוך לערב - אסור, דאינו דומה לתבשיל קדירה שצריך זמן רב לבישולו, אלא כצלי. ואם נתן אותם סמוך לחשיכה ולא קרמו פניהם מבעוד יום: אם במזיד - אסור עד מוצאי שבת בכדי שיעשה, אפילו אין לו מה יאכל. ואם בשוגג: אם אין לו מה יאכל - לא קנסינן שוגג אטו מזיד, דעל הלחם יחיה האדם, ולא דמי לתבשילין. ולכן מותר לו לרדות מהתנור כדי ג' סעודות לו ולבני ביתו, וגם יכול לומר לאחרים שאין להם מה יאכלו: 'בואו ורדו לכם כדי ג' סעודות'. וכשהוא רודה - לא ירדה במרדה כדרך שעושה בחול, אלא בידו או בסכין או כיוצא בזה, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. ואם אי אפשר לרדות בשינוי - ירדה במרדה, שאין זו מלאכה. ואם נתנה בכדי שיקרומו פניה מבעוד יום, דלא עביד איסורא: אם צריך הפת לשבת - רודה כדרכו, ואם אין צריך לשבת - אסור אפילו בשינוי, משום דרדיית הפת הוי שבות. ובכל זה אין חילוק בין פת ותנורים שלנו לשלהם, דלא כיש מי שרוצה להתיר בשלנו יותר מג' סעודות. (עיין מג"א סקי"ז) וכבר כתבנו דעל ידי אינו יהודי אפשר דמותר כשיש הפסד בזה, כמ"ש בסעיף י"ב, ועיין בסעיף י"ז.
טז ופשוט הוא דבכירה גרופה וקטומה - מותר ליתן הפת סמוך לחשיכה, דלא גריעא מתבשיל. (שם סקט"ז) ואם כן בתנורים שלנו שדינן ככירה אם גרפו או קטמו - מותר ליתן הפת סמוך לערב, אך להוציא הפת - אסור, אם לא כדרך שנתבאר, כשצריך לשבת או על ידי אינו יהודי. ועוגה או מיני בצק שאופין בקדירה - גם כן דינם כפת, ובלבד שלא יהו ממולאין באיזה מילוי של בשר או ב(י)צים או פירות, (שם) דאז דינם כבישול בקדירה, ופשטיד"א ופלאדי"ן שכתבנו שדינם כפת - זהו כשאינם בקדירה. ונראה לי דבמחבת לא הוי כקדירה, וכן כל מה שנתבאר אינו אלא בתנור שאינו טוח בטיט. אבל אם הוא טוח - מותר בכל גווני, דלא גריעא מתבשיל. וכן אם אינו אופה לצורך שבת אלא למוצאי שבת, דיש זמן לאפותו - מותר גם כן, דבכהני גווני לא חיישינן שמא יחתה, דלמה לו לחתות, וזהו כהשה(י)ה לצורך מחר, שהתרנו בסימן הקודם. ולמה לא התרנו כאן לצורך מחר, משום דגזרינן שמא יאכלנו בלילה. אבל בתבשיל - ליכא חשש זה, דאינו ראוי ללילה, שצריך בישול הרבה, מה שאין כן בפת. ואין לומר דאם כן גם כשצריך למוצאי שבת נגזור כן, דיש לומר דבזה לא גזרינן, שהרי אסור לרדות בשבת. אבל כשכוונתו לצורך מחר - הרי בעל כורחו כוונתו לרדייה, או על ידי שינוי או על ידי אינו יהודי. ולכן באמת יש מי שאומר דבתנורים שלנו, שאין בהם איסור רדייה כל כך - אסור אף כשכוונתו למוצאי שבת מטעם זה, שמא יוציא בלילה ואתי לחתויי. (שם סק"ך) ולעניות דעתי לא נראה כן, דאטו בשלנו הרדייה הוא היתר גמור. ואין לשאול איך מותר על מוצאי שבת, הא הטמנה אסור לצורך מוצאי שבת, כמ"ש בסימן רנ"ז. דיש לומר דאיסור הטמנה גופה חידוש היא, והבו דלא לוסיף עלה. (ת"ש)
יז ודע, דזה שכתבנו בסוף סעיף ט"ו דאין חילוק בין תנורים שלנו לשלהם - זהו כשנתן באיסור. אבל בהיתר, כגון בקירום פנים מבעוד יום - יש הפרש, כמ"ש רבינו הב"י בסעיף ז', וזה לשונו: "בתנורים שלנו, שאין בהם רדייה - מותר להוציא יותר מג' סעודות בסכין או בשום דבר שיתחוב בו. (וכל שכן בידיו) ומכל מקום לא יוציא ברחת, משום דמיחזי כעובדין דחול" עכ"ל. ומיירי בנתן בהיתר, (מג"א סקכ"ג) והוי כחררה על גבי גחלים, דלא נאסרה כרדיית הפת. וגם זהו דווקא כשרוצה לאכול בשבת, (שם) דאז מותר אפילו יותר מג' סעודות. אבל לרדות לצורך חול - הרי טלטול בעלמא אסור לצורך חול, כמ"ש בהגהת מיימונית, דאסור להביא יין בשבת לצורך מוצאי שבת, ועיין בסימן שכ"ג. וכבר נתבאר דרק בפת התירו ג' סעודות ולא בתבשילין, ומיהו אם אין לו מה יאכל זולת התבשילין - פשיטא דשרי, דהא אסור להתענות בשבת. (שם) ודע, דג' סעודות שהתרנו, אם נטל פת אחד שיש בו שיעור ג' סעודות - יש מי שאומר שאסור ליטול יותר, אף על גב שלא יהיה לו לחם משנה, וגם פת שלם לא יהיה לו בכל סעודה - מכל מקום אסור, דזה אינה חובה כל כך, (שם) ויש מגמגמים בזה. וכבר בארנו דאם יתקלקל הלחם עד מוצאי שבת ויהיה לו הפסד - מותר להוציא כל הלחם בתנורים שלנו ושלהם על ידי אינו יהודי, ויש מי שמתיר בתנורים שלנו גם על ידי עצמו במקום פסידא. (א"ר) ונכון הוא, רק לכתח(י)לה וודאי טוב יותר לעשות על ידי אינו יהודי.
יח נתן פת לתוך התנור בשבת, בין שעשה שוגג שלא ידע ששבת היום ונזכר מיד, ובין שעשה מזיד - מותר לו לרדותה מיד קודם שהתחיל הפת להתקרם, בכדי שלא יבא לידי איסור סקילה וחטאת. ואף על גב דחטאת לא יתחייב, דכל חייבי חטאות אינן חייבין עד שתהא תחלתן וסופן שגגה, והכא הרי נזכר - מכל מקום הרי על כל פנים יעשה אב מלאכה בשוגג. ואף על גב דרדיית הפת הוא שבות, ובפרט בימיהם שהיתה הרדייה כעין מלאכה קצת, שהפת היה מדובק להכתלים - מכל מקום מוטב לו לעבור על שבות קל מלעבור על אב מלאכה. וגם במזיד, אף על פי שאם נאסור לו להוציאו והוא ירצה להוציאו - לא יתחייב סקילה, כיון שאנחנו אין מניחים לו, (תוספות ד. ד"ה 'קודם') דאם לא כן - פשיטא שלא יציית לנו, (שם) מכל מקום התירו לו חכמים לכתח(י)לה כדי שלא יעשה אב מלאכה, אף דמזיד הוא. (עיין מג"א סקכ"א שדקדק על לשון אפילו במזיד, ולפמ"ש אתי שפיר ודו"ק)
יט ופשוט הוא שאם יכול להוציא על ידי שינוי - מחוייב לעשות כן. (שם) וגם דווקא הוא או על ידי אינו יהודי, וזהו בוודאי טוב יותר מלעשות על ידי עצמו אם אפשר לו, שעד שימצאו אינו יהודי לא יתחיל להתקרם. אבל ישראל אחר - אסור לו להוציא, דכיון שיש ברדיית הפת שבות - אין אומרים לו לאדם חטוא חטא קל כדי שלא יעבור חבירך איסור חמור, כיון שלא נעשה האיסור על ידו, וגם חבירו פשע במה שהדביק, (שם) דאפילו שוגג הוי קרוב לפשיעה, והעיקר תלוי בטעם פשיעה. (שם)
כ תניא (י"ח:): לא תמלא אשה קדרה עססיות ותורמסין ותניח לתוך התנור ערב שבת עם חשיכה, ואם נתנתן - למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו. כיוצא בו, לא ימלא נחתום חבית של מים ויניח לתוך התנור ערב שבת עם חשיכה, ואם עשה כן - למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו. וטעמא שמא יחתה בגחלים, ופירש רש"י (ד"ה 'האי קדרה') מפני שהן צריכין בישול זמן רב, ואין כל הלילה והיום די להם. וחבית מים היינו טעמא לפי שרגילין לחמם על אש רפה, ויחוש שלא יצטנן ויבא לחתות. (תוספות שם)
כא אבל הרמב"ם כתב שם להיפך, שאלו וכל כיוצא בהן, אף על פי שלא בשלו כל עיקר - כתבשיל שלא בשל כל צרכו הן, מפני שאינן צריכין בישול הרבה ודעתו עליהן לאוכלן לאלתר. ולפיכך אסור לשהותן בתנור, ואם עבר ושהה - אסורין עד מוצאי שבת, וימתין בכדי שיעשו, עכ"ל. והוא הדין לכירה וכופח כשאינם גרופים וקטומים ואפשר לחתות, ובכופח לא מהני גריפה כשהוסקה בגפת ועצים, כמ"ש בסימן הקודם, ובקש וגבבא לא בעי גריפה כמ"ש, ורק בכירה כשהוסקה בגפת ועצים - מהני גריפה. (מג"א סקכ"ה)ומים, אף שראויין לשתותן חיים - מכל מקום לא דמי לפירות, דמים חיים אינם טובים כמבושלים, או כגון שצריך להדחה, דצריכין דווקא חמין. ולכן כל מין מים צריך להשהות מבעוד יום. (שם סקכ"ו)וצ"ע לפירוש הרמב"ם ממאי דאמרינן בשבת (ע"ד.): "שאני תורמוס דשלקי ליה שבע זימנין" ע"ש, דמבואר דקשין להתבשל. ובעניין בישול טה יתבאר בסימן שי"ח וגם להעמיד הסאמעווא"ר סמוך לחשיכה נראה דאסור, דיש חשש שמא יחתה בגחלים, ועוד דכשלוקח בשבת הצאני"ק מעליו ומעמידו בחזרה על הסאמעווא"ר - הוי בישול גמור.
Previous ChapterNext Chapter