יב והקשה הראב"ד: דאם כן למה לא התירו תלישת ירק ופירות, שהרי בני יומן הם יותר טובים משל אמש? ותירץ המגיד משנה: שכל שבעיקר המלאכה אין הפסד, לא חשו מה שבחלק ממנה יש הפסד. וכיון שעיקר קצירת התבואה טובים של אמש כשל היום, לא חשו להתיר חלק מזה פירות וירקות אף על פי שיש בהם הפסד. ואף על פי שהתירו שחיקת תבלין, אף על פי שהיא תולדת טחינה, מפני שזהו כמכשירי אוכל נפש, ובמכשירין הקילו; עיין שם. וסיים: וצריך עיון. ובאמת למה יקילו חכמים במכשירין יותר מבאוכל נפש עצמו? וגם אי אפשר לומר כהירושלמי שהבאנו בסעיף ט דדווקא על ידי שינוי מותר, שהרי הרמב"ם פסק להדיא בפרק שלישי דין יב דתבלין לא בעי שינוי. וזהו דרך הרי"ף: דהשינוי שבגמרא אינו אלא אמלח, עיין שם. ויותר נראה לומר כמו שכתב הר"ן, שלא אסרו חכמים אלא מלאכה הנעשית לימים רבים, כמו קצירה ותלישה וטחינה, אף שתתקלקל כמו תלישת פירות וירק, והם נעשים כעיקר המלאכה. אבל שחיקת תבלין שלא נעשית המלאכה כעיקרה של טחינה אלא במדוכה, ואינה נעשית לימים הרבה –התירו, כיון שמתקלקלים מאמש, עיין שם. דבזה לא שייך גם טעמו של הרמב"ם שיבטל על ידי זה משמחת יום טוב. ואין לומר דכיון דעל כל פנים טחינה בכי האי גוונא מותר, אם כן נימא מתוך שהותרה לצורך – הותרה נמי שלא לצורך. דלא קשיא כלל, שהרי עיקר המלאכה לא הותרה, וטחינה זו אינה עיקרה של מלאכת טוחן, כמו שכתבתי. ובפרט לדעת הרמב"ם שיתבאר לא אמרינן "מתוך" רק בהוצאה ובהבערה, ולא בשארי מלאכות. (ולשיטה זו צריך לומר הך דהרודה חלות דבש בשבת צה א דלוקה, דלאו על זה קאי אלא על המכבד והמרבץ, כמו שכתוב הר"ן שם; או כדברי התוספות שם, דמיירי בדבר שאינו ראוי לאכילה. והן דריש ביצה, שמא יעלה ויתלוש, באמת הרי"ף והרמב"ם לא פסקו בטעם זה, אלא כטעמא דרבה משום הכנה, עיין שם. ועוד: דכמו שאמרו שם כולה חדא גזירה היא, כמו כן נאמר כולה חדא גזירה היא לשבת וליום טוב. וכשגזרו אשבת – גזרו נמי איום טוב. ודייק ותמצא קל.)