יז אשה שלא שהתה אחר מיתת בעלה ג' חדשים, ונשאת לאחר וילדה לשבעה חדשים, ואינו ידוע של מי הוא הולד, אם ילדתו לט' חדשים והוא בן הראשון או ילדתו לשבעה חדשים והוא בן האחרון, ואחד מהם היה כהן והשני היה ישראל – הרי זה הבן ספק כהן. וכן אם נתערב ולד כהן בולד ישראל – כל אחד מהם ספק כהן, ונותנים עליהם חומרי כהנים וחומרי ישראלים, דכשהגדילו אין נושאים נשים אלא הכשירות לכהונה, ואין מטמאים למתים, ואינם אוכלים אף בתרומה דרבנן, ואם נשאו הפסולות לכהונה מוציאין אותן בגט. ואין לוקין עליהם ולא על טומאת המת, מפני שהם כהני ספק ואין לוקין על הספק. ואם אכלו תרומה – אין משלמין קרן וחומש כזר. והספק א"צ ליתן תרומת עצמו לכהן, אלא מוכרן והדמים שלו, דמספיקא לא מפקינן ממונא. ואינו נוטל חלק בקדשי המקדש ולא בחלוקת תרומה בבית הגרנות, ואפילו בעורות הקדשים אינו נוטל חלק, מפני שאנשי המשמר יאמרו לו 'הבא ראיה שכהן את'. אמנם בהקרבן שהביא – הוא נוטל העור לעצמו, דמספיקא לא מפקינן מיניה. וכן בכור שנולד לו – א"צ ליתן חמש סלעים לכהן, וכן פטור מליתן בכור בהמתו, ופטר חמור פודיהו בשה והשה לעצמו. ובכור בהמתו – תרעה עד שיפול בו מום ויאכל במומו. ופטור ממתנות זרוע ולחיים והקיבה. ואפילו כהן וישראל שנתערבו – אין ביכולתם לילך לגורן ליטול תרומה בְּעַד אחד מהם שהוא ודאי כהן, דכיון דאין רשאין לאכול – אין נותנין להם ג"כ שלא יבואו לאכול [תוס' יבמות צ"ט:]. וכשאכלו תרומה, אף שא"צ ליתן לכהן קרן וחומש – מ"מ להפריש הקרן והחומש צריכים כדי שתהא להם כפרה [שם], והתשלומין נעשין תרומה ומוכרין לכהן, ולכשיבא אליהו יברר מי הוא הכהן ומי הוא הישראל [ע"ש מ"א:]. ויראה לי דאם זה הספק עבד עבודה בבהמ"ק – לשיטת הרמב"ם דספיקא דאורייתא מן התורה לקולא א"צ בעל הקרבן להביא קרבן אחר, ואם היה הקרבן חטאת או אשם – אסור לו להביא קרבן אחר שאין מביאין חטאת ואשם נדבה מספק. ולשיטת הרשב"א דמן התורה לחומרא – חייב להביא קרבן אחר.