יח אמרו חז"ל דזה שפסלה תורה כל פסולים אלו מלבא בקהל – זהו רק כשנעשה בידי אדם, אבל אם נתהוה בידי שמים – כשר. ומה נקרא בידי שמים כתב הרמב"ם ז"ל, וזה לשונו: כל פסול שאמרנו בענין זה – כשלא היו בידי שמים, כגון שכרתו אדם או כלב או הכהו קוץ, וכיוצא בדברים אלו. אבל אם נולד כרות שפכה או פצוע דכא, או שנולד בלא בצים או שחלה מחמת גופו ובטלו ממנו איברים אלו, או שנולד בהם שחין והמסה אותן, או כרתן – ה"ז כשר לבא בקהל, שכל אלו בידי שמים. עכ"ל. ויש מרבותינו דס"ל דלא מיקרי בידי שמים אלא ע"י רעמים וברד או ממעי אמו, אבל ע"י חולי – חשיב בידי אדם ופסול. וכתב הרא"ש ז"ל דכן משמע בירושלמי. ורבים פוסקים כהרמב"ם [ב"ח], ובירושלמי מפרש הרמב"ם דבזה גופה יש פלוגתא אם ע"י חולי מקרי בידי שמים או בידי אדם, ופסק כמאן דס"ל דהוי בידי שמים, והסכימו הרבה מגדולי האחרונים לפסוק כהרמב"ם. ולא עוד, אלא אפילו אם נתקלקלו הביצים ע"י מחלה וכרתן הרופא – הוי כבידי שמים, דכיון שנתמסמסו או שבתו ממלאכתן הוי כאלו אינם, והכריתה לאו כלום היא [ע' פ"ת], וכן פסקו הלכה למעשה אף שיש שמסתפקים בזה – אמנם מעשה רב. רק יש להסתפק במי שהיה לו אבן בכיס וחתכו הרופאים ביצה אחת או שניהם אם זהו כבידי שמים, וקרוב לומר שזהו נקרא בידי אדם, כיון שהביצים בעצמם לא נתקלקלו, וכן נראה עיקר. מיהו, בחתכו לו ביצה השמאלית – יש לסמוך על דיעה הקודמת דבשמאלית גם בידי אדם כשר. ויש מקילין עוד לומר דלאותה דיעה אף בנחתכה הימנית כשר, דס"ל לדיעה זו דכל שנשאר ביצה אחת שלימה ובריאה – כשר [יש"ש]. וצ"ע לדינא אם יש לסמוך על דיעה זו – שקולא גדולה היא, ומ"מ אם אירע כזה קשה לכופו לגרש אשתו.